<h1>השלמה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ביצה שנולדה ביום טוב ב"ש אומ' תאכל וב"ה אומר' לא תאכל. פרקי' בה ד' פירוקי בגמר' רב נחמן אוקמ' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אבל בתרנגולת העומדת לאכילה מותרת דאוכלא דאיפרת הוא ואפי' לרבנן דאמרי ואם יצאו מעצמן אסורין אפילו לאוכלין התם הוא דמעקרא הוא אוכלא והשתא משקה אבל הכא דמעקרא אוכלא והשתא אוכלא שריא ובתרנגולת העומדת לגדל ביצים חזינא ביה תרי פירושי. איכא מאן דפריש שהביצים עומדים לגדל אפרוחים אבל אם הביצים עומדין לאכילה אע"פ שהתרנגולת עומדת לגדל ביצים אין הביצים מוקצין בשביל אמן ודכותיה בעז לחלבה בשבת אע"פ שהעז מוקצת מחמת איסור אין החלב מוקצה אי נמי עז העומדת לחלבה בי"ט אע"פ שהעז מוקצה אין החלב מוקצה והיינו דאמרי' בפרק חבית חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ולפי הפי' הזה אפי' בשבת אי נמי ביום טוב אבל בשבת לא ולאו משום מוקצה אלא משום מלאכה דהוה ליה מפרק. והיינו דפריך לקמן שבת בעלמא תשתרי אלמא אע"פ שהתרנגולת מוקצת מחמת אסור הביצה מותרת. ובאמת כי הפי' הזה הוא סברא נכונה אלא שפשוטן של שמועות סותרות זה הפי' דאם כן שהביצים עומדים לגדל אפרוחים לרב נחמן אדמפלגי בביצה שנולדה ביום טוב ליפלגו בביצה שנולדה מערב יום טוב. ועוד אמרי' לקמן ביצה תאכל אגב אמה, היכי דמי אמ' אביי כגון שלקחה סתם נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל עומדת ואם כפי' הזה נהי שהתרנגולת הובררה דלגדל עומדת כיון שלא נשחטה אבל הביצים איך הובררו דלגדל אפרוחים עומדין. ואיכא לדחוקי דהאי דפליגי במתניתי' בביצה שנולדה ביום טוב הוא הדין דנולדה מערב יום טוב והאי דפליגי ביום טוב להודיעך כוחן דב"ש וכח דהתירא עדיף ליה. והא דלקמן נמי סתמא דמלתא כיון שהתרנגולת עומדת לגדל הביצים עומדין לגדל אפרוחים אי נמי משום ספק אסרי' להו דדבר שיש לו מתירין הוא. ואיכא מאן דפריש דכיון דהתרנגולת עומדת לגדל ביצים אע"פ שהביצים עומדים לאכילה מוקצין נינהו והא דאמרי' לקמן שבת דעלמא תשתרי ולא אסרית לה לביצה מפני התרנגולת שהיא מוקצה מחמת אסור אלא מוקמינן לה כגון שהי' לו חולה מבעוד יום שאף התרנגולת אינה מוקצית. וכי תימ' וכי מאחר (שסופכן) [שסופן] אסור לפי פסק ההלכה אפילו ביצת תרנגולת העומדת לאכילה מאי נפקא לן מינה בין הנך תרי פירושי נפקא מינה לחלב היוצא מן העז בשבת וביום טוב מעז העומדת לחלבה לפי' קמא שרי לפי' בתרא אסיר וההיא דאמרי' חולב אדם עז לתוך הקדרה דוקא ביום טוב אבל בשבת אסור. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל וביום טוב נמי דוקא שאין העז עומדת לחלבה אבל אם העז עומדת לחלבה כיון שהעז אסורה ביום טוב חלב נמי אסור. רב יוסף ורב יצחק אוקמוה למתני' בתרנגולת העומדת לאכילה למר משום פירות הנושרין למר משום משקין שזבו. ורבה נמי אוקמה לתרנגולת העומדת לאכילה ומשום הכנה וקיימא לן כרבה הילכך ביצים גמורות במעי אמן ביום טוב אחר השבת אסורות דדילמא מאתמל נגמרו ואין שבת מכינה ליום טוב. והיינו דמקשי' בגמרא ואם איתא נגזר משום הנך דמתילידן ביומיה כלומר כי היכי דגזרי' במתילידן ביומיה יום טוב דעלמא אטו יום טוב אחר השבת הכי נמי נגזר בנמצאות במעי אמן יום טוב דעלמא אטו יום טוב אחר השבת דהוי ספיקא דאורייתא. כך קבלתי מאבא מרי ז"ל. וכן כתב רבי' אפרי' והרב ב"ה כתב דביצים גמורות במעי אמן אפי' ביום טוב אחר השבת שרו דהוה ליה כאחד מאבריה.
תנן התם ב"ש אומ' מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין וב"ה אומרים מסלק את הטבלא ומנערה. ואמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודה וב"ה כר' שמעון וכן הלכתא הילכך בשבת מעבירין מעל השלחן עצמות וקלפין. ודוקא דחזו לכלבים אבל לא חזו לכלבים לדברי הכל אסורין לטלטל דכאבנים דמו. ודוקא בשבת אבל ביום טוב אע"ג דחזו לכלבים אסירי לטלטל דקיימ' לן כר' יהודה ביום טוב. וכי תימ' ומי איכא מידי דבשבת שרי ביום טוב אסור כהאי גונא פרכי' בפר' שני גבי יום הכפורים ואמרי' הואיל ובשבת שרי ביום הכפורים נמי שרי. אי' למימר דגבי יום טוב שאני דאתי לזלזולי ביה.
<h2>דף ג:</h2>
תניא אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי מיטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר וספיקא אסור נתערבה באלף כלן אסורות. הא דקת' אסור מספיקא אפי' ביום טוב דעלמא ואפי' בשבת דעלמא דלא אסירא אלא מדרבנן גזרה משום שבת אחר יום טוב אספיק', אסור דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' בדרבנן לחומרא. והאי דקת' נתערבה באלף כלן אסורות אודאה קאי ולא אספיק' דאלו ספיק' אם נתערבה באחרות מותרות דהוה ליה ספק ספקא. ובטרפה שנתערבה באחרות בטלה דקיימ' לן כר' יוחנן דאמ' את שדרכו למנות שנינו וביצה אין דרכה לימנות לכל כי יש שמוכרין אותה באומד והלכך בטלה ברוב. ואע"ג דאמרי' בפרק כל הזבחים שנתערבו וכו' ולבטול ברובא משמע התם בהדי אברי שפרקא דלמאן דאמ' את שדרכו לימנות שנינו בהמה בחייה שנתערבה באחרות בטלה פי' ר"ש ז"ל התם דבהמה נמי יש שמוכר כל עדרו בלא מנין. ולענין ביצה נמי למאן דאמ' את שדרכו לימנות שנינו ולא בעי' ששים שלא הוזכרו ס' אלא בדבר שיש בו טעם לא בעי' ס' אפילו לבטל עצמה שלא הוזכרו ס' אלא בדבר שיש בו טעם אבל בדבר שאין בו טעם בטל ברוב וביצה אין בה טעם דאמרי אנשי כמיא דביעי בעלמא. והיינו דאמרי' בפ' גיד הנשה ביצה בס' ואין ביצה מן המנין למימ' דיהבא טעמא והא דאמרי' כמיא דביעי בעלמא ומאי טעמא לא שני ליה דכי אמ' ביצה בס' לבטל היא עצמה קא' דהא מסקי' הכא דבטלה אלא לאו ש"מ דאפילו לבטל עצמה לא בעי' ס' כיון דלא יהבא טעמא ואם מכיר הביצה האסורה נוטלה והשאר מותר ואפי' אין בה רוב ואם אינו מכירה בטלה ברוב.
<h2>דף ד.</h2>
איתמר אפרוח שנולד ביום טוב רב אמ' אסור ושמואל אמ' ואיתי' ר' יוחנן מותר. רב אמ' אסור מוקצה הוא ושמואל אמ' מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה. שתיק רב אמר ואיתימ' רב יוסף מאי טעמא שתיק רב לימ' ליה הואיל ומוכן אגב אמן לכלבים אמר ליה אביי השתא מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם אמ' ליה אין מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דכל מידי דחזי ליה לא שדי לכלבים מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם דעתיה דאיניש אכל מידי דחזי ליה. הרב אלפסי ז"ל לא פסק אם הלכה כרב או הלכה כשמואל ואיתימ' ר' יוחנן. והר"מ ז"ל במז"ל פסק כרב. הילכך עגל שנולד מן הטרפה אסור דמוכן לכלבים לא הוי מוכן לאדם דקיימ' לן דפירות המחוברין שנתלשו ביום טוב אסורין משום מוקצה. וכן כתב ר"ש ז"ל בפר' אין צדין ואי מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם אינן אסורין אלא שמא יעלה ויתלוש ואיכא להא מילתא בפר' מקום שנהגו לפי מה שפ' ר"ש ז"ל שם. ואני כבר בררתי הדבר בפר' מקום שנהגו.
<h2>דף ד:</h2>
הא דקיימ' לן דבדרבנן מבטלין אסור לכתחלה דוק' היכא דליכא למגזר משום דאורייתא כגון עצים שנשר' מן הדקל וכגון חלת חוצה לארץ אבל היכא דאיכא למגזר משום דאורייתא כגון שמנו של גיד שהוא אסור מדרבנן ואיכא למגזר משום גיד דאורייתא וכגון קרום שעל הטחול דאיכא למגזר משום שעל דד הטחול שאסור מן התורה בכי האי גונא אין מבטלין איסור לכתחלה. וכלאי הכרם בחוצה לארץ שאסורי' מדברי סופרי' איכא לעיוני אי מדמינן להו לחלת חוצה לארץ ומבטלין לכתחלה, או דילמא כיון שאיסורן חמור אף בהנאה אין מבטלין.
<h2>דף ו.</h2>
ועגל שנולד מן הכשרה ביום טוב מותר הואיל ומוכן אגב אמו מתיר עצמו בשחיטה שיש כאן שתי הכנות מה שאין כן בביצה שאין בה אלא הכנה אחת שמוכנת אגב אמה. ועוד יש לחלוק בין ביצה לעגל דבביצה איכא למימ' מאתמול גמרה לה ואין שבת מכינה ליום טוב מה שאין כן בעגל. ואפי' לרב יוסף ולרב יצחק דגזרי משום פירות הנושרין ומשום משקין שזבו אי' למימר דבעגל לא גזרי מפני שהוא מבעלי חיים ואינו דומה לפירות הנושרין ולמשקין שזבו. ועגל שנולד מבהמה מדברית אסור שאינו מוכן אגב אמו ועגל שנולד בשבת מותר ביום טוב דשבת ויום טוב שתי קדושות הן. ואלו היו קדושה אחת דין הוא שיהא אסור ביום טוב. לא יתכן שיהא מקצת היום אסור ומקצת היום מותר אלא כיון ששתי קדושות הן מותר ומשום הכנה ליכא למיתסריה. דבשלמא גבי ביצה שנולדה בשבת אסור ביו"ט שאלו לא נולד' בשבת ונולד' ביום טוב אסורה עכשו מי גרם לה שתהא מותרת לידת שבת ואין שבת מכינה ליום טוב אבל עגל שאם נולד ביום טוב מותר אין כאן הכנה כלל. וי"ל דאפי' למאן דאמ' שבת ויום טוב קדושה אחת הן עגל שנולד מותר ביום טוב מידי דהוה אבהמה אחריתי. ותרנגולת שמותרין ביום טוב אחר השבת אפי' למאן דאמ' קדושה אחת היא מפני שבערב שבת היתה מוכנת ליום טוב. וכי תימ' ניהי דליכא למיסריה משום הכנה מיהו נסריה משום מגו שהרי בין השמשות של יום טוב אסור מספק שמא שבת הוא ומגו דאיתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. ולאו מילתא היא דאם כן תרנגולת ביום טוב אחר השבת היכי שמטינ' נימ' מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. אלא לאו ש"מ דלא אמרי' מגו אלא בדבר שהוא מוקצה בבין השמשות משום יום שלפניו ומגו דאתקצאי בתחלת היום אתקצאי לכל היום אבל בדבר שבבין השמשות לא היה אסור אלא משום יום שלאחריו כגון תרנגולת ביום טוב שלאחר השבת שביום טוב היא מותרת ואינה אסורה בבין השמשות משום ספק יום טוב. אלא משום ספק שבת לא אמרי' בכי האי גונא מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. ואי ק"ל הא דגרסי' בפר' לולב וערבה אתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר סוכה אפילו בשמיני אסורה ומקשי מאי שנא סוכה ומאי שנא אתרוג סוכה דחזיא לבין השמשות דאי מקלע ליה סעודתה בעי למיתב בגווה ומיכל בה אתקצאי לבין השמשות ומגו דאתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא דשמיני וכו'. והא התם דלא אתקצאי בין השמשות משום יום שמיני אלא משום יום שביעי וא"ה אמרי' מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. י"ל ולחלק בין מוקצה דהתם הסוכה הוקצית למצותה וכיון שהוקצית נמי לבין השמשות דשמיני דהא אי מקלע ליה סעודה בעי למיתב בגווה הילכך הוקצית לכולי שמיני אבל מוקצה שהוא מחמת אסור ואותו האסור אינו ביום טוב אלא בשבת ואלו היינו יודעין שבבין השמשות היה יום טוב ומותר לא אמרי' בכהאי גונא מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא.
<h2>דף ו:</h2>
תניא השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב ר' יעקב אומ' אם היו מעורות בגידין אסורות. והלכתא כחכמים דאפי' מעורות בגידין מותרות. תנן התם במסכת עדיות ביצת נבלה שכיוצא בה נמכרת בשוק ב"ש מתירין וב"ה אוסרין ומודים בביצת טרפה שאסורה מפני שגדלה באסור.
אמ' רב הונא ביצה עם יציאתה נגמרה ומגדלת אפרוחים במעי אמה אינה מגדלת אפרוחים למאי נפקא מינה למקח וממכר כי ההוא דהוה קא' ביעי דפעיא למאן ביעי דפעיא למאן ויהבי ליה ביעי דשחוטה אתא לקמיה דר' אמי אמ' ליה מקח טעות והדר. ההוא דאמ' להו ביעי דדכרי למאן ביעי דדכרא למאן יהבו ליה ביעי דספנא מארעא אתא לקמיה דרב אמי אמ' להו מקח טעות והדר.
<h2>דף ז.</h2>
אמ' רב מרי בדק בקנה של תרנגולים מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה ולמחר השכים ומצא בה ביצה מותרת והלא בדק אימר לא בדק יפה יפה והא בדק יפה יפה אימר יצאתה רובה וחזרה הואי וכר' יוחנן. איני והא אמ' ר' יוסי בן שאול בדק בקנה של תרנגולין מערב יו"ט ולא מצא בה ביצים ולמחר השכים ומצא בה ביצים אסורות בדספנא מארעא דכיון דספנא מארעא בליליא ילדה נמי בליליא. אי הכי דרב מרי נמי מספנא דארעא בדאיכא זכר בהדה וגמירי דכל היכא דאיכא זכר בהדה לא ספנא מארעא ועד כמה אמר רב כל דשמעה קליה ביממא עבד רב מרי עובדא עד שתין בתי אי איכא נהרא לא עברה אי איכא מצרא לא עברה אי איכא מברא עברה במאי אוקימתא בדספנא מארע' מאי אירייא בדק כי לא בדק מאי, אימר מאתמל הואי. ואע"ג דאמרינן לעיל ספק יום טוב ספק חול אסורה דהוה ליה דבר שיש לו מתירין התם בשלא השכים. אבל בשהשכים מותרת דאע"ג דספנא מארעא לא שכיח דילדא בליליא ואמרינן מאתמל הואי. אי הכי כי בדק נמי אימר אתא רובא וחזרה הואי וכדר' יוחנן דאמ' ר' יוחנן לא שכיח.
<h2>דף ז:</h2>
הא דתנן השוחט חיה ועוף ב"ש אומ' יחפור בדקר ויכסה וב"ה אומ' לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום. רמי' עלה מהא דתנן ב"ש אומר' אין מסלקין את התריסין ביום טוב וב"ה מתירין אף להחזיר בשלמא דב"ש אדב"ש לא קשיא התם איכא דקר נעוץ הכא ליכא דקר נעוץ אלא דב"ה אב"ה קשיא אמ' ר' מוחלפת השטה. ועל כרחין מתני' דהשוחט מפכינן דאי מתני' דחזרת תריסין קשיא דב"ש אדב"ש דהשתא בחזרת תריסין מתירין ב"ש סופן משום תחלתן כל הנך דמתני' דאיכא למשרי משום איהו גופייהו לא כל [שכן] שרי. ועוד רבה ורב יוסף דפליגי לך חפור שחוט וכסה אי חיישי' לאימלוכי או לא למה להו לאפלוגי אליבא דב"ש. ועוד דתניא כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו ופרכי' עלה וליכסייה בדקר נעוץ בדלית ליה הא מדקתני סיפא אם שחטו אין מכסין את דמו מכלל דאית ליה עסיקי' מדמקשי ולכסייה בדקר נעוץ אלמא בדקר נעוץ שוחטין לכתחילה ולא מצי' למימר אסיפא קא מקשי דקא תני אם שחטו אין מכסין את דמו כדמפריך ליה בתר הכי והא מדקתני סיפא מכלל דעד השתא ארישא קא פריך אלמא אמסקנא קאי דמתני' דהשוחט חיה ועוף מפכינן והלכה כב"ה דהיכא דאית ליה דקר נעוץ לכתחלה דשחטינן. וכן כתב רבינו יעקב ז"ל דמתני' דדקר נעוץ מפכינן. ואנו תמהין עת הרב אלפסי ז"ל שכתב משנת תריסין ומשנת דקר כפשוטן ואנן רמינן להו אהדדי ומפרכי' חדא מנייהו. ובפי' דמתני' פליגי רבה ורב יוסף דרבה אמ' ה' ק'. השוחט ובא לימלך ב"ה אומ' לו לך שחוט חפור וכסה אבל לך חפור שחוט וכסה לא דחיישי' לאימלוכי. ורב יוסף אמ' אע"ג דלית לי' עפר למטה אמרי' לי' לך חפור שחוט וכסה ולא חיישי' לאימלוכי והלכתא כרב יוסף לקולא משום שמחת יום טוב. ועוד דסוגיין בהאי פירקא דלא חיישי' לאימלוכי ואע"ג דלא דמו אהדדי א"ה מסתברא כרב יוסף.
<h2>דף ח:</h2>
אמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור. דם צפור אסור לכסות בו צואה נהרבילאי אמרי אפי' הכניס עפר לכסות בו דם צפור מותר לכסות בו צואה. והלכתא כרבא. ואע"ג דמסקנא לא אסרי' כוי אלא משום התרת חלבו דמשמע דאפר כירה מוכן הוא לספק אם כן אמאי אסור לכסות בו צואה, התם הק"א אף על פי שהכניס עפר לכוי אסור לכסות את דמו משום התרת חלבו אבל לעולם מסתברא בין עפר בין אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק ולפיכך אסור לכסות בו צואה מסתמא.
<h2>דף ט.</h2>
כתב הרב אלפסי ז"ל והלכתא כאבוה דשמואל דגרסי' בפ' משילין ולא מגביהין תרומות ומעשרות וה"מ פירי דטבילי מאתמל וכו'. ראית הרב אלפסי ז"ל לאו ממשנתי' היא אלא ממאי דאתמר עלה בגמרא וה"מ פירי דטבילי מאתמל אבל פירי דטבילי האדנא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרשי' ויהבי' לכהן משמע מיהא דאפי' חלה טעמ' דטבילן האידנא אבל טבילה מאתמל לא וס"ל לרב ז"ל דסתמ' קת' בין בחלת ארץ ישראל בין בחלת חוצה לארץ, ומיהו רבא שני ליה בין חלת ארץ ישראל ולחלת חוצה לארץ דקיימא לן חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש הלכך לאו מתקן הוא והיינו דמקשי' בגמרא לימא פליגא דשמואל אדאבוה דשמואל דאמר חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש וכו'. אלמא פלוגתייהו בחלת חוצה לארץ היא. ועוד יש לפרש דפלוגתייהו בין בחלת ארץ ישראל בין חלת חוצה לארץ וטעמא דרבא שכיון שלא גזרו על חלה שהרי מותר לגלגלה ביום טוב לא שנא גלגלה ביום טוב ולא שנא גלגלה בערב יום טוב מפריש ממנה חלתה. וכן נראה מפרש"י ז"ל. ויש ספרים שאין בהם בפר' משילין וה"מ פירי דטבילי מאתמל וכו'. ונראה שלשון היא וכתבוה הסופרים בספרים. וראיית הרב ז"ל ממתני' ונהי דרבא שני ליה בין תרומה לחלת חוצה לארץ רק טעם הרב ז"ל כאלו כתב ומסתברא דאבוה דשמואל מדתנן אין מגביהין. ואע"ג דרבא יכול לשנויי בין תרומה לחלה שנוייא דדחקא ולא סמכי' עליה.
אמ' רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמי' מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. וכן הלכתא. מתני' דקא תני ב"ש אומ' אין מוליכין משובך לשובך וב"ה מתירין אפי' ברשות הרבים הוא וטעמא דב"ה דשובכו מוכיח עליו דאיכא הך לישנא דאמר מחלקת ברשות היחיד אבל ברשות הרבים דברי הכל אסור קשי' הך דאמ' רב יהודה אמ' רב אלא לאו ש"מ אפי' ברשות הרבים שרו בה. ודוקא סולם של שובך אבל סלם של עליה אסור אפי' ברשות היחיד. והא דאמ"ר דוסא מטהו מחלון ומפרשי' בגמר' מאי דקא שרי ת"ק קא אסר ר' דוסא, כלומר שאף סולם של שובך לא התירו אלא בהטיה אבל בהולכה לא, לא קיימ' כותיה אלא כסתמ' מתני' דשרי הולכת סלם של שובך.
<h2>דף י:</h2>
מתני' בתוך הקן ומצא לפני הקן הרי אלו אסורין. גמרא. לימ' מסייע ליה לר' חנינא דאמ' ר' חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב אמר אביי בדף. רבא אמ' בשני קנין זה למעלה מזה עסיקי' ולא מיבעיא זימן בתחתונה ולא זמן בעליונה ומצא בתחתונה לפני הקן ולא מצא בעליונה דאמרי הני אזלי לעלמא והני אשתרבוב ונחות אלא אפי' זמן בעליונה ולא זמן בתחתונה ומצא בעליונה ולא מצא בתחתונה אסירי דאמרי' הנך אזלי לעלמא והנך סרוך וסלוק. ודוקא שזמן בתוך קן אבל אם מצאן במקומן מותרין. ואע"ג דרבא למדחיה לר' חנינא ק"א ואנן קיימא לן כר' חנינא דאמ' רוב וקרוב הלך אחר הרוב אפילו הכי הלכתא כרבא.
מתני'. ואם אין שם אלא הם הרי אלו מותרין. גמרא. במאי עסיקי' אילימ' במפרחין ליחוש דילמא הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו אלא במדדין אי איכא קן בתוך נ' אמה וקיימ' לן בקרן זוית מהו דתימא אידדויי אידדו קמ"ל כל היכא דמדדה וחזיה לקניה מידדי ואי לא לא מידדי.
<h2>דף יא.</h2>
תניא ב"ש אומ' מוליכין טבח וסכין אצל בהמה ולא בהמה אצל טבח וסכין וב"ה אומ' מוליכין זה אצל זה. ב"ש אומ' מוליכין תבלין ומדוך אצל מדוכה ולא מדוכה אצל תבלין ומדוך וב"ה אומ' מוליכין זה אצל זה.
<h2>דף יא:</h2>
מתני' ב"ש אומ' מסלקין את התריסין ביום טוב וב"ה מתירין אף להחזיר. גמר'. מאי תריסין אמ' עולא תריסי חניות אבל תריסי בתים דליכא שמחת יום טוב לא. אמ' אביי בשיש להם ציר מן הצד דברי הכל אסור. פי' לב"ש משום דיש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ולב"ה אסור להחזיר ולסלק נמי אסור לב"ה דדמי לבנין שמא יתקע אין להם ציר כל עקר דברי הכל מותר ואפי' תריסי בתים כי פליגי בשיש להם באמצע דב"ש סברי יש בנין בכלים ובמן הצד איכא אסורא דאורייתא וגזרי' באמצע אטו מן הצד וב"ה סברי כיון דמן הצד ליכא אסורא אלא מדרבנן שמא יתקע לא גזרי' באמצע אטו מן הצד. גרסי' בפ' המוצא תפלין צירי דלת שדה תיבה ומגדל במקדש מחזירין במדינה דוחקין והעליון כאן וכאן לא יחזיר שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת. ובראש פרק כל הכלים נמי אמרי' לעולם קא סבר אין בנין בכלים וגזירה שמא יתקע.
אמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן עור לפני הדורסן הלכך דוקא שנשחטו ביום טוב אבל מערב יום טוב לא. ותריסי חניות נמי משום תחלתו הוא דשרי' להחזיר הלכך דבתים לא ואע"ג דאין בנין בכלים אסורא [מיהת] איכא הילכך לא שרי אלא משום תחילתן.
<h2>דף יב.</h2>
מתני'. ב"ש אומ' אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים וב"ה מתירין דכיון דצורך יום טוב הוא אע"פ שאינו אוכל נפש מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה שלא לצורך אוכל נפש כיון דלצורך יום טוב הוא. והוא הדין לכלים לב"ה דשרו לכתחלה. אבל אבנים מחיב מלקות אבל המבשל גיד הנשה ואכלו אינו לוקה על הבערתו ועל בשולו לב"ה דכיון דבשלו לאכילה וקא מתהני מיניה ביום טוב אינו לוקה. ובעולת נדבה דאיכא צורך גבוה ולא צורך הדיוט אסורא איכא כיון דליכא צורך הדיוט כלל אבל מלקות ליכא כיון דצורך גבוה הוא ואפי' למאן דאמר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב.
<h2>דף יב:</h2>
תנן התם המקלף שעורים מקלף אחת אחת ואוכל אם קלף ונתן לתוך ידו חייב. אמ"ר אלעזר וכן לשבת. איני והא רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי ור' חייא מקלפא ליה דביתהו כסי כסי. אלא אי אתמר אסיפא אתמר המולל מלילות של חטים מנפח על יד על יד ואוכל ואם נתן לתוך חיקו חייב, אמ"ר אלעזר וכן לשבת כיצד מולל, פי' ביום טוב. אביי משמיה דרב יוסף אמ' חדא אחדא רב יהודה בר אמי משמיה דרב יוסף אמ' חדא אתרתי. רב' אמ' כיון דקא משני אפי' חדא אכלהו והלכתא כרבא. ומתוך דברי הרב אלפסי ז"ל בפ' מפנין משמע דכיצד מולל אשבת נמי קאי והא דקא תני לעיל המולל מלילות מערב שבת דמשמע אבל בשבת לא, התם ביד אבל בראשי אצבעות אפילו בשב' שרי. וגרסי' בפ' מפנין חבילי סיאה אזוב וקרנית וכו' עד ומולל ובלבד שלא ימלול ביד דברי ר' יהודה וחכמי' אומרי' מולל בראשי אצבעותיו ואוכל ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול וכן באני' וכן בפיגס וכן בשאר מיני תבלין והא דבעי מיניה מרבה מהו לפרוכי ולא הוה בידיה ורבא נמי לא שרי אלא ביום טוב, ה"מ בידיו אבל בראשי אצבעותיו אפלו בשבת שרי. אי נמי בפיגס וסיאה ושאר מיני תבלין הוא דשרי' בשבת למלול בראשי אצבעותיו אבל בקטניות ובתמחוי מותר כדתניא דלעיל אלא ודאי אשבת קאי. אמ' רב אדא בר אהבה משמיה דרב יוסף מקשרי אצבעותיו ולמעלה מחכו עלה במערבא כיון דמשני אפי' בכולה ידא נמי אלא דאדר' אלעזר מנפח בידו אחת ובכל כחו.
<h2>דף יד.</h2>
דכולי עלמא מיהת מלח בעי שנוי מאי טעמא רב חסדא ורב הונא חד אמר כל הקדירות צריכות מלח ואין צריכות תבלין וחד אמ' כל התבלין מפיגין טעמן ומלח אינה מפיגה טעמא מאי בינייהו איכא בינייהו דידע מאי קדרה בעיא בשולו אי נמי במוריקא. ולחומר' עבדי' ומוריקא בעיא שנוי ושאר תבלין נמי אי ידע מאי קדרה בעי בשולי בעו שנוי. ומאי שנוי היינו הצלאה אבל שנוי אחרינא לא קיימ' לן כשמואל דאמ' כל התבלין נדוכין כדרכן ואפי' מלח. ותבלין לא בעי שנוי כלל ואפי' הצלאה. אבל ברחים שלהן אינן נדוכין כדאיתא בפ' שני.
ירושלמי [פ"א ה"ט] השום והשחליים והחרדל נדוכין כדרכן. ושמעי' מיניה שמותר לשחוק חרדל ביום טוב ומפני שמפיג את טעמו. ומאי דאמרי' בפ' ר' אליעזר דמילה אין ממתקין אותו בגחלת של עץ אבל ממתקין אותו בגחלת של מתכת ומפרש טעמא בהם משום דאפשר, פי' דאפשר במתכת, ולא כפר"ש ז"ל שפי' אפשר מערב יום טוב.
ת"ר אין עושין טיסני ואין כותשין במכתשת, פי' טיסני חדא (לא בעי) [לארבעה]. ומקשי' תרתי דסתרן אהדדי קתני אין עושין טיסני חדא לארבע הא חדא לתלת וחדא לתרתי עושין והדר תני אין כותשין במכתשת כלל הק"א מה טעם אין עושין טיסני משום דאין כותשין במכתשת ולימ' אין כותשין במכתשת אי תנא אין כותשין במכתשת הוה אמינא ה"מ במכתשת גדולה אבל קטנה שפיר דמי קמ"ל.
והא תניא אין כותשין במכתשת גדולה אבל כותשין במכתשת קטנה, אמ' ר' לא קשיא הא לן והא להו. פי' לבני בבל שאין להם עבדים מותר לבני ארץ ישראל שיש להם עבדים אסור. אי נמי בני ישראל שדרכן לעשות בקטנה בחול אסור ביום טוב, בני בבל שאין דרכן בחול אלא בגדולה בקטנה מותר.
<h2>דף יד:</h2>
רבן גמליאל אומ' אף מדיח ושולה. תניא אמ' ר' אלעזר בר' צדוק כך היה מנהגן של בית ר"ג שהיו מביאין דלי מלא מים ומציפין עליו מים ונמצא אוכל למטה ופסולת למעלה והא דתנא אפכא לא קשיא הא בעפרא הא בגילי. הרב אלפסי לא כתב מלתא דר' גמליאל אלמא פליגי רבנן עליה ולית הלכתא כוותיה. ומסתברא מעשה רב.
<h2>דף טו.</h2>
אלא בקשין דאמ' רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש שריא. פי' נמטא לבדין. ופי' גמדא גמוד כלומ' שהוא קשה שריא דקשין אין בהם משום כלאים. ודוקא להציע מתחתיו שאינו אסור אלא מדרבנן אי נמי אפי' ללבוש בכלאים דרבנן כגון שוע או טווי או נוז דכיון דמדרבנן הוא בקשין לא גזור אבל ללבוש בכלאים דאורייתא אפי' בקשין כללא דמלתא כל שהוא כלאים דרבנן בקשין לא גזור וכל שהוא מן התורה לא שנא רכין ולא שנא קשין. ממאי דגרסינן בשמעתא קמייתא דערכין הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראל אי הני לא מחייבי מאן מחייבי כהנים אצטריכא ליה מהו דתימ' הואיל וכתב לא תלבש שעטנז גדילין תעשה לך מאן דאתסר כלאים לגבייהו הוא דמחייב בציצית והני כהני כיון דאשתרו כלאים לגבייהו לא ליחייבו בציצית קמ"ל. ובפרק (באלו) [בא לו] כהן גדול בתחלתו אמרי' דבגדי כהנה קשין הן ואם כן היכי אשתרי כלאים לגבייהו אפי' (לישב) [ללבוש] נמי שרו אלא לאו ש"מ דכל דבר שהוא מן התורה לא שנא רכין ולא שנא קשין אבל כלאים שאינן אסורים מן התורה כגון להציע תחתיו או לבדין אפי' ללבוש כיון דמדרבנן הוא דאסירא ולאו מדאורייתא שרו בקשין. והא דתנן במסכת כלאים הלבדין אסורין מפני שהן שועין תרגמ' מדרבנן וברכין. והא דתניא בתורת כהנים בפר' קדושים תהיו בגד אין אלא בגד מנין לרבות הלבדין ת"ל שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז אלמא לבדין אסורין מן התורה ההיא אסמכת' בעלמא היא. אי נמי התם כגון שהוא שוע טווי ונוז ואצטריך קרא לרבויי אע"פ שהן קשין. והר"ם במז"ל כתב שהלבדין אסורין מן התורה ודבר תימה הוא שהרי אינן אלא שועין. ונראה לי כי הרב ז"ל כיון שעשה מהן בגד והוא גמר עשייתו אע"פ שאינן אלא שועין חשוב הוא כבגד ואסור מן התורה ודמי למאי דאמרי' במס' שבת מנין לארוג כל שהוא טמא מאו בגד וכי אמ' דשוע בלחוד הוא מדרבנן בדבר שלא נגמרה עשייתו שעדיין יש לו לעשות מהן בגד אבל אם גמר עשייתו הוא בשוע לבדו כגון לבדין אסורין מן התורה. גרסי' במסכת נדה וכתבה הרב אלפסי ז"ל הכא אמ' מר זוטרא האי מאן דאובד ליה חוטא דכתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק שפיר דמי מאי טעמא מדאורייתא שעטנז אמ' רחמנא עד שיהא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו ביה והאי כיון דנתקיה נתקיה. מתקיף לה ר' אשי ואימא או שוע או טווי או נוז והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא. איכא מאן דפריש שוע טווי ונוז שיהיו הצמר והפשתים שועים יחד וטווים יחד ומאי שועים מנפצים כדמתרגמי' על חלקת צואריו על שעיעות צואריה. ונוז פר"ש ז"ל ארוג או מחובר. וקשיא להאי פי' אם אית' דבעי' שועי' וטווי' יחד כלאים בציצי' למאי אצטריכינן רחמנא למשרייה והלא אינן שועין וטווין יחד ואין הפירוק הזה מספיק דקשיא ליה הא דגרסי' במנחות בתחלת פרק התכלת אמ' רבא ש"מ קשר העליון דאורייתא דאס"ד דרבנן למאי אצטרך למשרא סדין בציצית פשיט' התוכף תכיפה אחת אינה חיבור אלא לאו ש"מ דאורייתא. משמע מהאי טעמא דתכיפה אחת הא שתי תכיפות חבור אפילו נימא קשר העליון דרבנן ואמאי והא אינן שועין יחד אלא לאו ש"מ דלא בעי' שועין וטוי' יחד. והכי פי' דמלתא שיהא הפשתן והצמר כל אחד ואחד בפני עצמו שוע טווי ואם הפשתן לבדו שוע וטווי והצמר לבדו שוע וטווי ואחר כך יארגם יחד או יחברם בשתי תכיפות זהו כלאים מן התורה אבל כלאים דרבנן שוע או טווי או נוז. וזה הדרך אחז רבי' יעקב ז"ל אלא שהוא מפרש נוז משזר, ולא כפר"ש ז"ל נוז מחבר דאם כן מאי או שוע או טווי או נוז, והלא שוע או טווי אינן כלאים בלא נוז. ועוד קשיא לפר"ש ז"ל הא דגרסי' בנדה האי מאן דאובד ליה חוטא דכתנא בגלימא וכו' דקרי ליה כלאים דרבנן ואמאי האי חוטא שוע וטווי הוא. ואע"ג דאיכא לדחוקי לאוקומיה האי חוטא בשאינו טווי לא מסתברא הכי דודאי סתם חוטא טווי הוא. ומיהו ר"ש ז"ל פי' במסכת נדה שוע יחד טווי יחד וכי תימ' מנין לציצית שיהא משזר דאצטריך קרא למשרא ביה כלאים. בהדיא תניא בספרי בפרש' ויקח קורח פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת טווי ושזור לבן מנין הרי אתה דן הואיל ואמרה תורה תן לי תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור.
ותפילין הואיל ואתא לידן נימא בהו מילתא. היה בא בדרך ותפלין בראשו ושקעה עליהן חמה מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו. ואע"ג דקיימא לן לילה זמן תפלין, הלכה ואין מורין כן, הכא נמי לאורויי קאמר דמורינן ליה שמניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו. היה יושב בבית המדרש וקידש עליו היום מניח עליהן ידו עד שמגיע לביתו ואי איכא בית סמוך לחומה או לבית המדרש דמינטרא מחמת כלבי וגנבי מניחן בבית הסמוך לחומה. לא מינטרא לא מחמת כלבי ולא מחמת גנבי אפילו מחתי אארעא מכניסן זוג זוג. מנטרא מחמת כלבי ולא מחמת גנבי מחתי ברישיה מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו. מחתי אארעא מניחן בבית הסמוך לחומה.
אמ' אביי תפלין הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא היה בדרך ותפלין בראשו ושקעה עליהם חמה מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו. ואע"ג דקיימ' לן לילה זמן תפלין הלכה ואין מורין כן. הכא נמי לאורויי ק"א דמורי' ליה שיניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו. מתיבי היה בא בדרך ותפלין בראשו וקדש עליהם היום מניח ידו עליהם עד שמגיע לבית הסמוך לחומה וכו'. לא קשיא הא דמנטרא הא דלא מנטרא. אי לא מינטרא מאי איריא בראשו אפי' בארעא נמי לא דהא תנן המוצא תפלין מכניסן זוג זוג לא צריכא דמנטרא מחמת כלבי ולא מנטרא מחמת גנבי, מהו דתימא רוב גנבי ישראל נינהו ולא מזלזלי בהו קמ"ל. הילכך היכא דמנטרא מחמת כלבי וגנבי אפי' מחתי ברישיה מניחן לבית הסמוך לחומה, לא מנטרא לא מחמת כלבי ולא מחמת גנבי אפי' מחתי בארעא מכניסן זוג זוג, מינטרי מחמת כלבי ולא מינטרי מחמת גנבי מחתי בראשיה מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו, מחתי אארעא מניחן בבית הסמוך לחומה דמנטרא מחמת כלבי ולא מינטרא מחמת גנבי וכן הילכתא.
רב ששת שרא לשדורי תפלין תפורין ביום טוב פי' להתלמד קא משדר להו, דאי לאו הכי הא לאו צורך יום טוב נינהו והיכי שרי' בהו הוצאה ולטלטולי נמי לא חזו. אמר ליה אביי והא אנן תנן כל שנאותין בו ביום טוב אימ' כל שנאותין בו בחול משלחין אותו ביום טוב. ומיהו סנדל המסומר אסורא אע"פ שנאותין בו בחול דאתי למימ' כיון שהתירו חכמים לשלחו התירו לנעלו אבל תפלין אי לבש להו נמי לית לן בה, כך פר"ש ז"ל.
<h2>דף טו:</h2>
גרסי' בפסח שני בפרק אלו דברים אמר ר' אלעזר הכל מודים בעצרת דבעי' לכם יום שנתנה תורה לישראל הוא. אמ' רבא הכל מודים בפורים דבעי' לכם דמעיקרא להכי אתקן ימי משתה ושמחה כתו'. מר בריה דרבנא הוה יתיב כולה שתא בתעניתא לבד מיומא דעצרתא ופורייא ומעלי יומא דכפורי דתני רב חייא מדפתי וכו'. ובהאי פרקא אמרי' ור' אליעזר אטו שמחת יום טוב לאו מצוה היא ר' אליעזר דאמר רשות היא. ובפר' אלו דברים נמי תנן אמ' לו ר' יהושע יום טוב תוכיח שהתירו בו משום מלאכה ואסור משום שבות אמר לו ר' אליעזר מה זה יהושע מה ראיה רשות למצוה. מכל הני משמ' דר' אליעזר סביר' ליה שמחת יום טוב רשות היא. ובכולא תלמוד' אמרי' אתי לאימנועי משמחת יום טוב וליכא מאן דפליג. י"ל דר' אליעזר נמי אם אינו יושב ושונה שמחת יום טוב מצוה היא. ומכל מקום קרי ליה רשות שהרי יש לה תמורה ביושב ושונה. ובפ' קמא דראש השנה גרסי' ותפוק לי דהוה ליה יום שלאחר ראש חדש דאורייתא ולא בעי חזוק דתניא ימים הכתובים במגלת תענית הם ולפניהם ולאחריהם אסורין שבתות וימים טובים הם אסורין ולפניהם ולאחריהם מותרין מה הפרש בין זה לזה הללו דברי תורה ואין צריכין חזוק הללו דברי סופרים וצריכין חזוק משמע מיהא שראש חדש בתענית כשבתות וימים טובים. ובפ' שלשה שאכלו אמרי' ראש חדש אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. קשיין אהדדי. ועוד הא דאמרינן שבתות וימים טובים הם אסורים נימ' לא כר' אליעזר. ובפרק הישן תנן ר' אליעזר אומ' ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה וחכמים אומ' אין לדבר קצבא חוץ מלילי יום טוב הראשון של חג הא ביום טוב הראשון אין מצותו בסוכה, ואמאי והלא חייב לאכול משום יום טוב וכיון דקא אכיל ודאי חייב בסוכה. ובמסכת תענית נמי אמרי' מריש ירחא בניסן ועד תמניא ביה אתוקם תמידא דלא להתענאה למה ליה למימ' מריש ירחא דניסן לימא מתרי בניסן דראש חדש גופיה מדאורייתא לא נצרכה אלא לאסר את שלפניו יום שלפניו תיפוק לי דהוה ליה יום שלפני ראש חדש ראש חדש דאורייתא הוא ולא בעי חזוק, כל הני ערבובי איכא בהנך שמעתתא. ויש להשיב ולומר דמאי דאמרינן בברכות בראש חדש אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל בפסקא שצריך שלש ברכות ולזכור בו מעין המאורע והילכך כיון דאיבעי לא אכיל פת אין מחזירין אותו אבל מכל מקום אסור בתענית ויש לו לטבל במיני תרגימא. והוא הדין לחולו של מועד שיש לו לטבל במיני תרגמא, אבל אכילת פת היא רשות. ויום טוב הראשון של חג נמי דאמרי' התם שאין לו קצבה לאכול בסכה אע"פ שחייב לאכול משום יום טוב אין חובתו משום סוכה אלא משום יום טוב. אי נמי איבעי אכיל פחות פחות מכביצה דלא בעי' סוכה ואתיא אפי' לר' יהושע דאמר סעודת יום טוב מצוה וכל שכן לר' אליעזר. אי נמי סוכות שאני משום דכתו' תשבו כעין תדורו מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה איבעי אכיל איבעי לא אכיל. והא דאמרי' בשבתות וימים טובים הללו דברי תורה אתיא כר' יהושע או אפי' כר' אליעזר ובשאינו יושב ושונה ודמר בריה דרבנא דהוה יתיב כולה שתא בתעניתא דילמא [סבירא] ליה כר' אליעזר ויושב ושונה היה. ועוד יש להפריש בין תענית לתענית ודמר בריה דרבנא וכל אדם שמתענה מחמת תשובה וחסידות תעניתו זהו תענוגו ואפי' לר' יהושע מותר ודמי למאי דאמרי' יפה תענית לחלום כאש לנעורת ואפי' בשבת מאי טעמא זהו תענוגו. והא דאמרי' התם שבתות יומים טובים הן מן התורה באדם. מתענה מחמת עסקיו או מחמת יאושו (מחמת) [בשבתו] יום טוב וזה אסור בכל אדם ואפי' לר' אליעזר ואפי' הוא אוכל פירות. וזה הטעם האחרון קבלתי מאבא מרי ז"ל. וא"ת וכיון דר' אליעזר מודה ביום טוב דעצרת דבעי' לכם אמאי לא אקשי ר' יהושע לר' אליעזר בפ' אלו דברים מיום טוב דעצרת שהתירו בו משום מלאכה ולא התירו משום שבות ולא הוה מצי לשנויי ליה מה ראיה שבות למצוה, י"ל כיון דבעצרת כת' לי"י על כרחיך כי היכי דדרש ר' אליעזר בשאר ימים טובים או כלו לי"י או כלו לכם הכי נמי דרש בעצרת והא דאמרי' דבעצרת בעי' לכם אפי' לר' אליעזר מדרבנן הוא הואיל שנתנה תורה לישראל.
<h2>דף טז.</h2>
אמר ר' חמא בר' חנינא הנותן מתנה לחברו אינו צריך להודיעו שנא' ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. ודוקא במילתא דעבידא לאיגלויי אבל מילתא דלא עבידא לאיגלויי צריך להודיעו. וכן הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו.
<h2>דף יז.</h2>
אמר רבא הלכתא כתנא דידן ואליבא דב"ה הר' יעקב ז"ל כתב דלכל אדם צריך פת שאין פת בכלל תבשיל ואין התבשיל בכלל פת ואין סומכין על התבשיל בעירוב פת ולא עירוב פת בעירוב תבשיל שזה נקרא אפוי וזה נקרא מבושל וכדתניא אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל לא נחלקו אלא על המבושל שב"ש אמ' צריך שני תבשילין ואחד משום צלי ואחד משום מבושל וב"ה אומ' תבשיל אחד על כל התבשילין שהכל נקרא תבשיל ואפי' צלי כדכתי' ויבשלו את הפסח. והא דאמר אביי לא שאנו אלא תבשיל אבל פת לא, הק"א אינו סומך בתבשיל משום עירוב פת אבל פת ודאי צריך משום פת. והוא הדין דמצי למימ' לא שנו אלא פת אבל תבשיל לא כלומ' שאינו סומך בפת משום עירוב תבשיל אלא הא לא אצטריכא ליה למימרא מפני שהפת הוא עקר חיי נפש ועוד דאמתני' קאי דקת' עושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשב'. אבל לעולם צריך פת לדברי הכל אלו דברי רבינו יעקב ז"ל. ויש להקשות עליו מיהא דאמר אביי לא שנו אלא תבשיל אבל פת אמאי לא אמ' מהאי טעמ' שזה נקרא אפוי וזה נקרא מבושל אלא לאו ש"מ שאין צריך פת אלא תבשיל כדברי הרב אלפסי ז"ל. וי"ל דהכי נמי ק"א מ"ה לא נפיק תבשיל על ידי פת משום דתבשיל הוא מידי דמלפת או מידי דלא שכיח ופת שכיח ולא מלפת.
<h2>דף יח.</h2>
אמר רב חייא בר רב נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה. ולא גזרי' שמא תסחוט שמתוך שלא הותרה לו אלא על ידי מלבוש זכורה היא אבל אם היה על הבגד דבר לכלוך אסור לתת עליו מים דתנן בפ' נוטל היה עליו לשלשת (ממדחה) [מקנחה] בסמרטוט ואם היה של עור נותן עליו מים שתכלה. ושמעת מינה דבבגד אסור לתת עליו מים.
<h2>דף כ.</h2>
ההוא גברא דאמ' להו הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלניא ולנסיב ברתאי אמ' ר' פפא ארבע מאה זוזי שקיל ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב טעמ' דאמ' הבו ליה לנסוב אבל אמ' לנסוב והבו ליה אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל. פי' הרב אלפסי ז"ל בפ' מי שמת לישנא קמא לישנא דמתנה הוא בין בזוז בין בברתה הילכך אי בעי תרוייהו שקיל ואי בעי חד מינייהו שקיל אבל לישנא בתרא ברתיה תנאה וזוזי מתנה הילכך אי מקיים לתנאיה שקיל זוזי ואי לא לא. ויש מפרשין הטעם דלישנא קמא הוי קודם מעשה לתנאי ואין התנאי תנאי לישנא בתרא תנאי קודם למעשה והתנאי תנאי וצריך לקיים התנאי. אך הרב אלפסי ז"ל כתב בתשובות שאלות דלא בעי' תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר אלא בגיטין וקדושין אבל בדיני ממונות לא בעי' חד מדיני התנאי שכתבתי. ויש תמהין עליו מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן ליה מתנאי בני גד ובני ראובן והתם דיני ממונות הואי. ועוד מאי שנא דיני ממונות מגיטין וקדושין ואנו רגילין לתת טעם לדברי הרב אלפסי ז"ל דקיימ' לן דגבי ממונא אזלי' בתר אומדן דעתא ומה לנו לכפול את תנאו ולהזכיר תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו הרי גלה דעתו שאינו רוצה במתנה זו אם לא ישלים האחד את תנאו זהו טעם הרב ז"ל והוא נכון. והראב"ד ז"ל נתן טעם אחר לדברי הרב ז"ל ומיניה דידיה יליף טעמיה כי הרב אלפסי ז"ל כתב בפר' מי שאחזו דלא בעי' תנאי כפול וחד תנאי אלא באם אבל באומ' מעכשו לא בעי' חד מדיני תנאי. וכן בעל מנת שהוא כאומר מעכשו והילכך גבי ממונא שאין אדם מקנה דבר לחברו אלא בקנין כל קנין כאומר מעכשו הוא ממאי מדתנן בפ' מי שמת הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ואמרי' בגמ' בהקנאה אינו צריך שיכתוב לו מהיום אלמא כל קנין כאומ' מעכשו דמי.
<h2>דף כא:</h2>
כתב הרב אלפסי ז"ל הלכתא כר' יוסי הגלילי דאמ' לכם ולא לכלבים דסתם לן תנא כוותיה דתנן עיסת כלבים וכו'. ויש להקשות מדבריו על דבריו דבפרק אין צדין כתב גבי מתני' דתנן בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ואמרי' עלה תרגומא זערי בבהמת קדשים והיתה מסוכ' מערב יום טוב טעמ' דבהמת קדשים שאין מאכילין אותה לכלבים הא דחולין שרי לטלטולה דכיון דמסוכנת מערב יום טוב דעתיה עלה מאתמול להאכילה לכלבים ולפיכך שרי לטלטולה. ועוד תנן בפרק מי שהחשיך מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ואפי' בשבת ועוד תנן צדין חיה ועוף מן הביברין ביום טוב ונותנין לפניהם מזונות ועוד תנן מתירין פקיעי עמיר לפני הבהמה ומהלקטין לתרנגלין וכמה וכמה אין מספר כל אלו בשבת אמרו ק"ו ביום טוב והיאך [תדחה] כל אלו מפני משנה אחת וכי תימ' דר' יוסי הגלילי לא אמ' אלא לענין מלאכה אבל טלטול שרי, הא לא מצית אמרת דקא מקשי בגמר' לר' יוסי הגלילי דאמר לכם ולא לכלבים הני סופלי דחיותא היכי שרי להו. אלא יש לומר כי טעם הרב ז"ל דגבי מלאכה הואיל וסתם לן תנא כר' יוסי הגלילי הלכתא כותיה וגבי טלטול דסתם לן כר' עקיבא הלכתא כותיה.
ר' משה פסק כר' יהושע בן לוי דאמר אין מזמנין את הגוי שמא ירבה בשבילו ופסק (דבעי) [דבני] באגה. ובגמרא אמרי דפליגי אהדדי. וי"ל כי דעת הרב ז"ל דמאי דאמרי' ופליגי דר' יהושע בן לוי קאי אבני באגא דהתם משום הפסד ממון שרי' כבולשת של שמעון התימני שבקשו לחטוף כל בני העיר, אלא אכלבים קאי דאמרן לעיל דכיון דאית ליה נבלה אפשר לפייסן בנבלה ונאפית העיסה לרועים ולכלבים. ואם כן כי מרבה בשבילו מאי הוי. והאי אפשר לפייסו במאי דעבד לנפשיה. וכי תימא מאי שנא בני באגא מעיסה חציה של גוי וחציה של ישראל, התם כיון דאפשר למפלגא בלישה כל מה שטורח בחלק של הגוי הוא ללא צורך. אבל בשביל ההוא ריפתא דינוקא קא טרח. ור"ש ז"ל כתב דפליגי אהדדי. ולדברי הרב ר' משה ז"ל לא שרי' בני באגא אלא משום הפסד ממון. אחרי כן ראיתי כי הרב ז"ל פסק הא דעיסת כלבים. לכך יש לפרש דכי אמ' ופליגא דר' יהושע בן לוי קאי אשמעון התימני ששחט את העגל לבולשת אע"פ שאי אפשר לפייסן בדבר אחר.
מתני' שלשה דברים ר"ג מחמיר כדברי ב"ש אין טומנין את החמין לכתחלה ביום טוב ואין זוקפין את המנורה ואין אופין פתיתין גריסין אלא רקיקין.
תניא אין אופין פת עבה ביום טוב דברי ב"ש ומאי פת עבה פת מרובה וב"ה מתירין. פרשתיה ובארתיה בפסח ראשון דאע"פ שצורך יום טוב הוא אסרי ב"ש ללוש ולאפות פת מתני' מסייע לי' דתנן אין אופי' פתין גריסין אלא רקיקין. ופר"ש ז"ל משום טרחא, וב"ה מתירין כיון דצורך יום טוב הוא ולכך כתב הרב אלפסי דדוקא ביום טוב דעלמא אבל ביום טוב דפסח אסור למילש יותר מחמשת רבעים.
גמרא היכי דמי אי דאנח עירובי תבשילין מאי טעמיהו דב"ש דאמרי אין טומנין אי דלא אנח עירובי תבשילין מאי טעמיהו דב"ה אמ' רבא לעולם שלא הניח עירובי תבשילין וכדי חייו שרו ליה רבנן ותניא נמי הכי מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת ומדליקין לו את הנר ויש אומרי' אף צולין לו דג קטן והלכתא כתנא קמא.
<h2>דף כב.</h2>
ואין זוקפין את המנורה ביום טוב מאי קא עביד אמ' ר' יצחק בר ביזנא הכא במנורה של חוליות עסקינן ב"ש סברי יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים. וב"ה אומ' אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים.
תני' אין מכבין את הבקעת בשביל לחוס עליה ואם בשבי' שלא יתעשן הבית או בשביל שלא יתעשן הקדרה מותר. ירוש' הדא דתימ' בשאין שם אויר אבל יש שם אויר משליכו לאויר ואוקימנא לר' יהודה דאמ' לכם לכל צרכיכם אבל לרבנן אסור והלכתא כרבנן והילכך אסור לכבות את הנר מפני דבר אחר ואסור לכבות את הדליקה ביום טוב משום אבוד ממון ואסור לכחול את העין היכא דליכא סכנת נפשות. ואע"ג דקיימ' לן כר' יהודה גבי מכשירי אוכל נפש משום דכת' לכם לכל צרכיכם והכא פסקי' הכא כרבנן, אי' למי' הא אמרי' עלה הלכה ואין מורין כן ומשום אין מורין כן פסקי' הכא כרבנן. אי נמי במכשירי אוכל נפש פסקי' כר' יהודה אבל לכבות דלאו מכשירי אוכל נפש הוא פסקי' כרבנן. וכי תימא ואמאי אסור לכבות בשביל שלא יתעשן הבית והקדרה ומפני דבר אחר ומפני אבוד ממון נימ' מתוך שהותר כבוי לצורך אוכל נפש כגון בשרא אגומרי הותר נמי שלא לצורך אוכל נפש כגון דצורך יום טוב הוא כדאמרי' בפרק' קמ' גבי הוצאה והבערה ובשול ושחיטה, איכא לתרוצי בשרא אגומרי תחלתו מכבה וסופו מבעיר ואינו מכבה בידים אבל כבוי גמור בידים לא אשכחן.
<h2>דף כב:</h2>
אף הוא [אמר] שלשה דברים להקל מכבדין בין המטות ומניחין את המוגמר ביום טוב ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרי'. פי' אוסרי' לכבד בין המטות דסביר' להו דבר שאין מתכוין אסור ולית הלכתא כוותייהו. אך הרב אלפסי ז"ל כתב במסכת שבת שמותר לכבד את הבית ולא מסתברא כותי' דבפרק כל הכלים משמע דפסיק רישיה הוא. ושם בארתיה ונתתי טעם לדברי הרב אלפסי ז"ל. ומניחין את המוגמר וחכמי' אוסרי' אפי' להריח דלאו צוריך כל אוכל נפש הוא. ואמרי' בגמר' דלגמר את הכלים דברי הכל אסור. ולעשן את הפירות אסיקנא דעל גבי גחלת נמי מותר דהוה אבשרא אגומרי וצורך כל נפשא הוא.
<h2>דף כג:</h2>
ירושלמי [פ"א ה"י] מנין שאין קוצרין ולא טוחנין ולא מרקדין ר' אחא בשם ריש לקיש וכל מלאכה לא יעשה בהם עד ושמרתם את המצות. ור' יוסי בשם ריש לקיש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו וגומ' מן ושמרתם את המצות. ובמסכת שבת פרק כלל גדול גרסי' בירושל' האי מאן דצייד נונא וכל דבר שהוא מבדילו מן חיותו חייב משום קוצר וכו'. החולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב. פי' מפני שאפשר לצודן מערב יום טוב ולהניחן במצודה בתוך המים. אבל צדין חיה ועוף מן הביברין ביום טוב אקומינא בגמרא דוקא ביבר קטן אבל ביבר גדול אין צדין ממנו. חיה וכל שכן עופות. היכי דמי ביבר גדול היכי דמי ביבר קטן אמר רב אשי כל היכא דרהיט אבתריה ומאי ליה בחד שחיה ביבר קטן ואידך ביבר גדול. אי נמי כל היכא דליכא עוקצי עוקצי ביבר קטן ואידך ביבר גדול. אי נמי כל היכא דנפלי טולא דכתלי אהדדי ביבר קטן ואידך ביבר גדול. והא דקא תני מתני' שצדין עופות מן הביברין דוקא ביבר מקורה אבל ביבר שאינו מקור' לא. אבל צפור דרור אפי' ביבר מקורה אין צדין ממנו דתנא דבי ר' ישמע' למה נקראת שמה צפור דרור שדרה בבית כבשדה. תניא הצד אווזין ותרנגלין ויוני הרדסיאות פטור. ואע"פ שאומר הבא מצודה ונצודנו מאחר שבאין לכלובן לערב ומזונות' עליך נצודין הן. הצד יוני שובך יוני עליה וצפרין שקננו בטפיחין ובבורות חייב מפני שאין מזונותן עליך.
<h2>דף כד:</h2>
תניא שוחטין מן הנגרין אבל לא מן הרשתות ולא מן המכמורות ר' שמעון בן אלעזר אומר בא ומצאן מקולקלין ומערב יום טוב בידוע שמערב יום טוב נצודו הא ספקא נעשו כמו שביום טוב נצודין ואסורין. אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"ש בן אלעזר דספק מוכן אסור. וטעמ' דמלתא משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' בדרבנן לחומרא.
אמר רב פפא הלכתא גוי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסורין. פי' לר' שמעון דלית ליה (ל)מוקצה מודה הוא במוקצה מחמת אסור שאין דעתו עליו מאתמול כגון כוס קערה ועששית כדאיתא בפרק כירה. ולערב אסורין בכדי שיעשו. פי' לערב של יום טוב שני מותרין בכדי שיעשו ולא אמרי' בהא מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא ולא בעי' נמי בכדי שיעשו בהתר אלא מותר הוא ביום טוב שני וראיה ברורה לדבר זה ההוא בר טביא דאתצד ביום טוב ראשון ואשתחיט ביום טוב שני שמותר לדברי האומר שני ימים טובים של גלויות שתי קדושות הן ואית' להא מילתא בפרק בכל מערבין וטעמא דמלתא משום דשני ימים טובים של גליות חד יומא מנייהו ודאי חול וממה נפשך מותר ביום טוב שני אם יום ראשון חול הרי הוא מכין ליום טוב ואי יום ראשון קדש בחול ליכא אסור מוקצה. ואם לאו בתוך התחום מותר ולא חיישי' לשאר דיני מוקצה לפי שאין הכין לגוי כדאיתא בירושלמי. ופי' אין הכין לגוי שאם היו לגוי תימרי דעסקאי וגרוגרות וצמוקי' ועז לחלבה וכיוצא בה מותרין. והראב"ד ז"ל פירש אין הכין לגוי דפליגי בירושלמי הוא ספק מוכן ובזה יש חלוק בין ישראל לגוי דאלו ישראל שהביא דורון לישראל מותר שאין מביא לו אלא מן המותר אבל ספק מוכן דגוי פליגי. והלכתא כמאן דאסר כדפסק רב פפא אבל לעולם גרוגרות וצמוקים וכל מה שהוא מוקצה לישראל הוא מוקצה לגוי ואפילו הכי לא חיישי'.
ובשני ימים טובים של ראש השנה אי נמי שבת ויום טוב פירות שבאו חוץ לתחום ביום ראשון מותרין ביום שני קנסא הוא גזירה שמא יאמר לך והבא לי, ודיו שקנסנו עליו ביום ראשון. זה כתב הב"ה בשם חכמי לוניל.
חוץ לתחום אסורין. ולאו משום מוקצה דאם כן אמאי מותר לישראל אחר אלא לאו ש"מ דליכא בחוץ לתחום אסור מוקצה וטעמא דמלתא דלא שייך מוקצה אלא בדבר שהוא מוקצה לכל אבל חוץ לתחום אם לזה חוץ לתחום לזה בתוך התחום הילכך ליכא משום מוקצה. אבל היינו טעמא דחוץ לתחום אסורין שמא יאמר לך והבא לי ולפיכך מותר לישראל אחר דאין אדם חוטא ולא לו.
ובחוץ לתחום לא בעינן בכדי שיעשו. ואע"ג דגבי מת שהביאו לו חלילים בשבת בעי' בכדי שיעשו התם הוא משום לועג לרש אבל בעלמא לא בעי' בחוץ לתחום בכדי שיעשו. ומסתברא דבחוץ לתחום נמי בעי' בכדי שיעשו. דהא תנן במסכת מכשירין בפרק שני מצא בה ירק אם רוב ישראל ימתין בכדי שיבאו ממקום קרוב ותירץ הרב דודי ר' אשר ז"ל דשאני התם דמחוברין נינהו וכיון דבעי' בכדי שיתלשו בעי' נמי בכדי שיבאו ממקום קרוב.
וספק חוץ לתחום אסור דדבר שיש לו מתירין הוא ואפילו בדרבנן לחומרא. ויש מקילין בדבר להתיר ספק חוץ לתחום אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין מפני שאין אסורו שוה לכל שהרי מותר לישראל אחר. וכתב בעל המאור דהוא הדין לגוי שהדליק את הנר בשביל ישראל או שמלא מים להשקות לבהמת ישראל או שעשה כבש בשבת כולן מותרין לישראל אחר.
<h2>דף כה:</h2>
ת"ר אין הסומא יוצא במקלו ולא הרועה בתרמילו ואין יוצאין בכסא אחד האיש ואחד האשה ואם היו רבים צריכין לו מותר. אמ"ר אמי ובלבד שלא יכתף אמר רב יוסף בריה דרבא באליונקי, פי' שנותנין זה זרועו על כתף חברו וזה זרועו על כתף חברו. איני והא רב נחמן שרא ליה לילתא למפק בשבת דרגלא משום בעותתא ואמרי לה משום דוחקא דצבורא.
מתני'. בכור שנפל לבור ר' יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט ר' שמעון אומר כל שאין מומו נכר בו מערב יום טוב אין זה מן המוכן. אוקימנא כגון שהיה בו מום מערב יום טוב (אלא ביום טוב אפי') [דאלו נפ'] ביום טוב מעין מוקצה מחמת אסור הוא דהוה ליה ככוס קערה ועששית שאסורי' אפי' לר' שמעון כדאיתא בפרק כירה אלא ודאי כגון שנפל בו מום מערב יום טוב ולא ידעי' אי מום קבוע הוא אי מום עובר הוא דר' יהודה סב' רואין מומין ביום טוב ואם אותו מום(ין) שהיה בו מערב יום טוב הוא מום קבוע מותר ואם אותו מום שהיה בו מערב יום טוב אינו מום קבוע אע"פ שביום טוב נפל בו מום קבוע לא ישחוט ור' שמעון סבר אין רואין מומין ביום טוב ואפילו עבר ובקרו אינו מבוקר. וטעמ' דר' שמעון משום מוקצה הוא דגרסי' בפרק כירה רמי ליה אביי לרבא תניא מותר שמן שבנר ושבקערה אסור ור' שמעון מתיר אלמא לר' שמעון לית ליה מוקצה ורמינהו ר' שמעון אומר כל שאין מומו נכר מערב יום טוב אין זה מן המוכן, הכי השתא התם אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו, הכא אדם יושב ומצפה מתי יפול בו מום מימר אמר מי יימר דנפלי ביה מומא מי יימר דנפיל ביה מום קבוע, ואם תמ' לומ' דנפיל ביה מום קבוע מי יימר דמזדקיק ליה חכם. ומתיב רמי בר חמא מפירין נדרים בשבת לצורך השבת ואמאי מי יימר דמזדקיק ליה בעל התם כדרב פנחס משמיה דרבא דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. ת"ש נשאלין לנדרים שלצורך ואמאי מי יימר דמזדקיק ליה חכם, התם אי לא מזדקיק ליה חכם סגי ליה בשלשה הדיוטות הכא מי יימר דמזדקיק ליה חכם. משמע מהתם דטעמא דר' שמעון משום מוקצה הוא דהוה ליה ככוס קערה ועששית. וטעמא דר' שמעון דאמר אין רואין מומין ביום טוב משום דכיון דאסור באכילה אע"פ שעבר ובקרו הוה ליה טורח שלא לצורך. ועוד יש לפרש משום דמחזי כדן את הדין כמו שפר"ש ז"ל וכיון דאין רואין מומין ביום טוב הוה ליה מוקצה והתם נמי הק"א מי יימר דמשתכח כיון דאין רואין מומין הלכך הוה ליה מוקצה ומאי שאקשי ליה משאלת נדרים הכי קא פריך דהא שאלת נדרים נמי הוה ליה כדן את הדין והלכך הוה ליה מוקצה דמי יימר דמשתכח חכם כיון דאיכא אסורא. והא דאמרי' התם מי יימר דנפיל ביה מומא כדי נסבא דהא מוקמינן ליה הכא בדוכתא כגון שנפל בו מום מערב יום טוב. והלכתא כר' שמעון. ומודה ר' שמעון שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן שאם עבר ובקרו מבוקר.
<h2>דף כו:</h2>
בעא מיניה הלל מרבה יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת היכי דמי אי דחזי בין השמשות חזי אי לא חזי לא חזי לא צריכא דאי חזי ואידחי והדר איחזי מאי אמ' ליה יש מוקצה אתיביה ושוין שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן אמאי הא בכור מעקרא חזי אגב אימיה איתיליד ליה אדחי ליה אחזייה לחכם אשתרי ליה אמר אביי ואיתימא רב ספרא כגון דייתבי דייני התם. א"ד א"ל אין מוקצה לחצי שבת אמר ר"ז ת"ש מפולין ועדשין דמעקרא חזי לכוס שדנהו בקדרה אדחו ליה גמר בשולייהו בקדרה איחזו להו ולטעמיך אקשי לך קדרות דהא קדרות דעלמא בין השמשות רותחות הן ולאורתא קא אכלינן מינייהו אלא גמרו בידי אדם לא קא מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן גמרו בידי שמים. ומסתברא דהלכה כאיכא דאמרי דאמ' אין מוקצה לחצי שבת.
תניא היה אוכל בענבים והותיר והעלן לגג לעשות צמוקין בתאנים והעלן לגג לעשות גרגרות לא יאכל מהן עד שיזמין. וכן אתה מוצא באפרסקין ובחבושין ובשאר כל מיני פירות. אוקימ' להאי מתני' בפרק כירה לר' יהודה אבל לר' שמעון אין מוקצה אלא גרוגרות וצמוקין בלבד אבל באפרסקין ובחבושין ובשאר כל מיני פירות לא הלכך בשבת מותרין כל מיני פירות חוץ מגרוגרות וצמוקין וביום טוב אסורין. והאי דקא תני לא יאכל עד שיזמין מקשי' עלה בגמרא היכי דמי אי חזי למה להו הזמנה אי לא חזו כי אזמין להו מאי (חזי) [הוי], פי' היכי סגי להו בהזמנה והא תנן בפר' המביא וחכמים עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן, כך קבלתי מאבא מרי ז"ל. ור"ש פ' ז"ל אי דלא חזו כי אזמין להו מאי הוי אלו להזמין לעצים ואבנים מי שרו. ולא נהיר דאם כן אמאי לא אקשי ליה ממתני' דתנן בפרק המביא ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן. היכי דמי כי דחזו למה להו הזמנה אי דלא חזו כי אזמין להו מאי הוי. ונהי נמי דהוה מצי לשנויי ליה כדשני הכא דאי חזו ולא איחזו אלא מדשבקיה למתניתי' ואקשי ליה ממתנית(י), ש"מ דאע"ג דלא חזי סגי להו בירשום לרבנן ובהזמנה לר' אליע' ובדין הוא דמצי לשנויי ליה הא מני ר' אליעזר היא דלא בעי רשום אלא משום דקימ' לן כרבנן מהדרי' לאוקומי מתניתי' אפילו לרבנן. ולפום הכי מקשי' אי דלא חזו כי אזמין להו מאי הוי, וכי תימ' דלא איחזו ואי לא חזו והא אמר רב כהנא מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר ואוקמינא ולא איחזו דאיכא אינשי לא אזמין גליא דעתיה לא אזמין לא גליא דעתיה.
<h2>דף כז:</h2>
בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה תרגומא זעירי בבהמת קדשים אבל דחולין שריא ודוקא במסוכנת דכיון דהותרה מערב יום טוב מסוכנת אפילו לר' יהודה שריא דדעתיה עלווה אבל אם אינה מסוכנת אסיר' לר' יהודה וקיימא כוותיה ביום טוב.
<h2>דף כח.</h2>
ר' שמעון ברבי ור' חייא אמ' שוקלין מנה כנגד מנה ביו"ט ולית הלכתא כוותייהו.
מתני'. אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חברתה. גמר'. לא שנו אלא במשחזת של אבן אסור אבל במשחזת של עץ מותר. אמר רב יהודה אמר שמואל כיון דאמרת של אבן אסור לא אמרן אלא לחדדה אבל להעביר שמנינותא מותר מכלל דשל עץ אפי' לחדדה נמי מותר. איכא דמתני לה אסופא בשל עץ מותר לא אמרן אלא להעביר שמנינותא אבל לחדדה אסור מכלל דשל אבן אפילו להעביר שמנינותא אסור. איכא דמתני לה אמתניתי', אין משחיזין את הסכין אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא לחדדה אבל להעביר שמנינותא מותר מכלל דעל גבי חברתה אפילו לחדדה מותר. איכא דמתני לה אסופא אבל משיאה על גבי חברתה לא שנו אלא להעביר שמנינותא אבל לחדדה אסור מכלל דבהשחזה אפילו להעביר שמנינותא אסור. מסתבר' לן כיון דקיימי לן כר' יהודה ואין מורין כן הילכך הלכתא כהני לשני לקולא דבשל אבן להעביר שמנינותא מותר בשל אבן ועל גבי חברתה אפילו לחדדה נמי מותר. מאן תנא דבהשחזה אסור אמר רב חסדא דלא כר' יהודה. מדלא אוקים למתני' במשחזת של אבן ולחדדה ואפילו לר' יהודה ש"מ דלר' יהודה אפילו במשחזת של אבן ולחדדה מותר.
<h2>דף כח:</h2>
איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם ביום טוב רב מרי ברי דרב (ביסא) [ביזנא] שרי ורבנן אסרי. פי' הרב אלפסי ז"ל משמיה דבעל הלכות טעמא דמלתא דחיישינן דילמא אזיל חוץ לתחום לאחזויי. ואע"ג דקיימא לן דתחומין דרבנן איכא למיחש דלמא אזיל חוץ לשלש פרסאות שהוא דאורייתא כדפריש הרב אלפסי ז"ל בשלהי פרק קמא דעירובין ודלמא דעתיה דבעל הסכין דבקור סכין לחכם כמורה הלכה לפני רבו דדיניה ג' פרסאות אבל לקמן בפרק משילין דתנן ואין רוכבין על גבי בהמה ואמרי' עלה בגמרא דלמא אזיל חוץ לתחום ופרכי' שמעת מינה תחומי' דאורייתא ליכא למימר האי טעמא ומשום הכי לא שני ליה דילמא אזיל חוץ לשלש פרסאות שהוא דאורייתא. אי נמי דהכי נמי קא פריך שמע מינה תחומין של שלש פרסאות דאורייתא. ומאי קא משמע לן ר' חייא אמר התם לוקין על תחומין מן התורה. ועוד יש לומר אף על גב דברכיבה לא גזרינן שמא ילך חוץ לתחום בשחיטה גזרי' דמה יעשה זה שרוצה לשחוט ואינו מוצא חכם בתוך התחום שיבדוק סכינו. וקרוב הוא שבודאי ילך חוץ לתחום. וזהו הנכון.
אמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביום טוב פר"ש ז"ל אע"ג שמאתמול התחילה לקלקל דלא הוה ליה לאסוקי דעתיה מאתמול סבר לא צריכא מדי אבל בנפגמה מאתמל אסור דמוכח קלקול שלה והוה ליה לחדדה מאתמל. וה"מ דפסקא אגב דוחקא דאי לא טרחא יתירא הוא ואסור. אי נמי אי לא פסקא אגב דוחקא כמאן דעביד מנא לכתחלה הוא ואסור. אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו ביום טוב אע"ג דפשיט ליה בידיה. פי' דהוה ליה כמאן דעביד שפוד לכתחלה דכיון דנרצף הוה ליה כנשבר. ור"ש ז"ל פי' משום דטרחא דלא צריך הוא שהרי יכול להשתמש בו כמות שהוא. ת"ר הוא כנס שלש מאות גרבי יין מבירורי המדות וחברו כנס שלש מאות גרבי שמן מן מצוי המדות והביאום לירושלם לפני הגזברין אמר להם אם אתם זקוקין לכך אמרו להם אף אנו אין רצוננו בכך אמ' להם הואיל והחמרתם על עצמכם לכו ועשו בהן צרכי רבים דתניא גזל ואינו יודע [למי גזל] יעשו בו צרכי צבור מאי נינהו אמר רב חסדא בורות שיחין ומערות.
תניא אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש. מאי טעמא דתנא קמא אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו. ור' יהודה מוקים לה במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב ומק"א הוא ולא מכשירין אלמא אוכל נפש אפשר לעשותו מערב יום טוב מותר מן התורה וחכמים הוא שאסרוהו. ומאי דאסרי' לגבן ומשום דאפשר מערב יום טוב מדרבנן הוא אבל מן התורה לא שנא אפשר ולא שנא לא אפשר מותר ומיהו טחינה והרקדה אסורי' מן התורה ובירושלמי סמיך ליה משום דכת' אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם [את] המצות מלישה ואילך. ואיכא לעיוניה כיון דלכוליה עלמא מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב אסורין אמאי שרו רבנן בקוע עצים בקפיץ ולהביא עצים מן השדה ומן המכונס ומן הקרפף אפילו מן המפוזר והא מכשירין שאפשר הם. ויש לתת טעם לדבר, דכיון דלא אפשר למעבד אוכל נפש אלא בעצים שרי' בקוע עצים והבאה משום אוכל נפש. ומשום האי טעמא נמי שרינן מלח בשנוי, אע"ג דאפשר [מעיו"ט] מפני שהאוכל נפש אינו ראוי בלא מלח אבל לעולם אוכל נפש לא שרי' בשנוי היכא דאפשר לעשותו מערב יום טוב ועוד יש לומר דעצים אין להם קצבה בהסקן והוה ליה כמכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב ואפילו הכי לא שרי' אלא בקפיץ ואפילו לר' יהודה דכמה דאפשר לשנויי משנינן. ובפרק ר' אליעזר דתולין אמרי' דר' אליעזר עדיפא מדר' יהודה דר' אליעזר סבירא ליה אפילו מכשירי' שאפשר לעשותן מערב יום טוב שרו. ואם כן הוא ולא מכשיריו מאי עבד ליה. ונראה דלא שרי ר' אליעזר מכשירי' שאפשר לעשותן בערב יום טוב אלא בתולין את המשמרת דליכא אסור' אלא מדרבנן כדאיתא התם אבל באסורא דאורייתא הכי נמי דאסר במכשירין שאפשר כר' יהודה.
<h2>דף כט.</h2>
הרב אלפסי ז"ל כתב כלי העומד למדה ימלאנו כרבא דהוא בתרא.
<h2>דף כט:</h2>
הא דתניא הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו לא שנא גוי ולא שנא ישראל ואי משום חוץ לתחום הבא בשביל ישראל מותר לישראל אחר וכל שכן דבשביל גוי קא אתי כדאמ' בפר' בכל מערבין בההיא לפתא דאתי במחוזא אבל ביצים וכיוצא בהם שיש במינן במחובר אסור ליקח מגוי הרגיל אצלו.
<h2>דף ל.</h2>
אמר ליה רבא לאביי בר רב חנן אמור רבנן כמה דאפשר לשנויי (לא שנינן) [משנינן] והא הני נשי דקא מליין מיא ביום טוב ולא משנינן ולא אמרי' להו ולא מידי. אמ' להם היכי ליעבד דמליא בחצבא רבא תמלי בחצבא זוטא קא מפשי בהלוכה דמליא בחצבא זוטא תמלי בחצבא רבה קא מפשא במשוי. תכסי בנכתמא זמנין דנפיל ואתי למקטריה תקטריה זמנין דמפסיק ואתי לידי קשירה תפרוס סודרה עלויה זמנין דמשתמיט במיא ואתי לידי סחיטה הילכך לא אפשר. והא דאמרי' לעיל דדרו באכפא לפרוס סודרא עלויה, התם בכדי יין הכא בכדי מים דבמים איכא משום כבוס וביין ליכא משום כבוס, וכן כתוב בספר הישר. והראב"ד ז"ל כתב דמים איכא משום כבוס וביין משום דש שמטיף היין לחבית. ובמסננין את היין בסודרין כיון דמסננן בהו לא קפיד ולא סחיט להו. והא דאמרי' נפרוס סודרא עלויה משום דהוו תרי וכל חד וחד מעכב על חברו שלא יסחוט.
<h2>דף ל:</h2>
תני ר' חייא בר יוסף קמיה דר' יוחנן אין נוטלין עצים מן הסוכה, אלא מן הסמוך לה ור' שמעון מתיר ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה ואם התנה עליה הכל לפי תנאו. ור' שמעון מתיר והא קא סתר אוהלא אמר רב נחמן בר יצחק הכא בסוכה נופלת ובסוכה רעועה עסיקי' דמאתמל דעתיה עלויה אבל אם היתה סוכה בריאה אפי' לר' שמעון אסור דהוה ליה ככוס קערה ועששית שאין דעתו עליהן מערב שבת. והלכתא כרבנן דאפילו בסוכה רעועה אסור דקיימ' לן במוקצה מחמת אסור כרבנן והכי אפסיקא הלכתא בסוף מי שהחשיך והא דקת' אם התנה עליה הכל לפי תנאו אוקמא שמואל בסוכה דעלמא פי' וארישא קאי דאוקימנא בסוכה נופלת ורעועה דאלו בסוכה בריאה ונופלת לא מהני בה תנאה וסוכה רעועה נמי ואינה נופלת לא מהני בה תנאה מדרבנן דמחזי כמאן דסתר אוהלא אע"פ שהיא רעועה. אבל בנופלת ורעועה מהני בה תנאה התם הוא שבין השמשות היה מוקצה מחמת עצמו לא היה בה אסור מן התורה מפני שהיא רעועה ומהני בה תנאה ומיהו לדברי הכל ואע"ג דבמותר שמן שבנר ושבקערה לא מהני בה תנאה אסור אע"פ שאינו מוקצה מחמת אסור מדאורייתא. ואע"ג דקיימ' לן דבדבר שהוא מוקצה מדרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא כדאפרש לקמן ה"מ בדבר שהוא ראוי לאכילה אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה אפי' במוקצה במדרבנן אמרי' מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא דאי לא תימ' הכי קשיא ההיא דפרק כירה דאמרי' במטה שהיו עליה מעות כל בין השמשות אע"פ שנטלו המנה בשבת אסורה לטלטל משום מגו והא לא אתקצאי בין השמשות אלא מדרבנן אלא לאו ש"מ שני ליה בין דבר הראוי לאכילה לדבר שאינו ראוי לאכילה. הלכך בסכה דעלמא בלא תנאה אסורה. (ובלא) [ועם] תנאה מותרת אבל סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה ואפילו באומר איני בודל המנה כל בין השמשות דעל כרחין בין השמשות קמא שהוא יום טוב חיילא עלה קדושה משום דקא סתר אוהלא וכיון דאתקצאי לבין השמשות קמא אתקצאי לשבעה דכלהו כחד יומא אריכתא דמו דהא לא מפסקי לילות מימים אבל בנויי סוכה דליכא בהו משום סתירת אהל מהני בהו תנאה והוא דאמר איני בודל מהם כל בין השמשות דכיון דבבין השמשות קמא שהוא יום טוב שהיתה הקדושה ראוי לחול לא חלה הקדושה עליהם שהרי אמר איני בודל מהן בין השמשות מ"ה לא חיילא עלייהו קדושה כלל אבל אם לא אמר איני בודל מהן כל בין השמשות כיון דבבין השמשות קמא חיילא עלייהו קדושה אתקצן לשבעה דכלהו כחד יומא אריכתא דמו. ועוד יש להפריש בין סוכה רעועה למותר שמן שבנר דבסוכה רעועה דעתיה עלויה ומהני בה תנאה אבל מותר שמן שבנר לרבנו הוה ככוס ועששית לר' שמעון. וכי היכי דלר' שמעון לא מהני תנאה בקערה ועששית אע"ג דלא אתקצאי בבין השמשות אלא מדרבנן דהא סבירא ליה לר' שמעון מלאכה שאינה צריכה [לגופה] פטור עליה וכל כבוי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא חוץ מכבוי פחמין ופתילה שצריך להבהבה ואפילו הכי לא מהני בה תנאה כיון דלאו דעתיה עלויה. הכי נמי לרבנן לאו דעתיה עלויה דסבר שלא יכלה עד שיכבה השמן. אבל בסוכה רעועה דעתיה עלויה בתנאי. והראב"ד ז"ל פי' דכי מהני בה תנאה אסמוך לה קאי כגון שעבה אותה ובלא תנאה אסור ובתנאה מותר.
<h2>דף לא.</h2>
הא דתנן ר' יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת אפילו בתוך תחום שבת אוקימנא לקולא ה"מ דהיכא דאית ליה פותחת אפילו אינו סמוך לעיר אלא שהוא בתוך תחום שבת מביאין, אבל לעולם אע"פ שהוא סמוך לעיר בעי' פותחת. ור"ש ז"ל פי' דר' יוסי תרתי קולי אית ליה בפותחת לא בעי סמוך ובסמוך לעיר לא בעי' פותחת. אמר ר' זכאי הלכה כר' יוסי להקל.
<h2>דף לא:</h2>
הא דתנן בית שהוא מלא פירות ונפח' נוטל ממקום הפחת ר' מאיר אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל פרכי' עלה בגמרא והא קא סתר אהלא ובין לר' מאיר ובין לרבנן קא פריך אמאי נוטל ממקום הפחת והא מוקצה מחמת אסור דאורייתא הוא משום דקא סתר אהלא ומגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, ואוקימנא באוירא דליבני דלר' מאיר (פותח) [פוחת] לכתחילה לרבנן אין (פותח) [פוחת] לכתחלה מדרבנן אבל כשנפחת נוטל ממקום הפחת ולא אמרי' מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא כיון דבבין השמשות לא אתקצאי אלא מדרבנן. והיינו דאמרי' לקמן טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנן מתוקן ולא אמרי' מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא כיון דבבין השמשות לא אתקצאי אלא מדרבנן. ודוקא בדבר הראוי לאכילה אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה אפילו במוקצה דרבנן אמרי' מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא כדמוכח בפרק כירה גבי מטה שהיו עליה מעות כל בין השמשות וכדפרישנא לעיל. ובין ביום טוב בין בשבת אמרי רבנן נוטל ממקום הפחת ואינו (פותח) [פוחת] לכתחלה.
<h2>דף לב.</h2>
תניא מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ואוקימנא לר' יהודה דאית ליה מוקצה וכן הלכה. ואע"ג דקיימ' לן לא נתנו עצים אלא להסקה ה"מ בבקעת וכיוצא בה שאין תורת כלי עליה ואינה ראויה לטלטל אלא לצורך הסקה ולפיכך היא מוקצית לכל דבר חוץ מן ההסק אבל בכלים שראויין לטלטל מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים.
<h2>דף לב:</h2>
אמר רב נתן בר אבא אמר רב עתירי בבל יורדי גהנם הם כי הא דשבתאי בריה דר' מרינוס אקלע לבבל בעא מנייהו עסקא ולא יהבי ליה מיזן נמי לא זיינוה אמר הני מערב רב קא אתו דכת' ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרע אברהם אבינו כל שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו.
אמר רבינא וקטמא שרי פי' אפר שהוא מגבל מערב יום טוב מותר לטוח בו פי תנור ביום טוב אע"ג דלא צייריה מאתמל. ומאי דפריש הרב אלפסי ז"ל שמותר לגבלו ביום טוב מפני שאינו בר גבול קשיא ליה הא דגרסינן בפרק קמא דשבת דאמרי' התם מאן תנא נתינת המים לדיו זהו שרייתו אמר רב יוסף ר' היא דתניא אחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי אומר אינו חייב עד שיגבל, אמר ליה אביי לרבא לא היא עד כאן לא אמר ר' יוסי בר' יהודה התם אלא קמח דבר גבול הוא אבל דיו דלאו בר גבול בנתינת מים לחייב לא ס"ד דתני' אחד נותן את האפר ואחד נותן לתוכו מים האחרון חייב דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל ודילמא מאי אפר עפר והא תניא אפר והא תניא עפר מידי גבי הדדי תניא. משמע מיהא דלכולי עלמא חייב המגבל. אף לדעתיה דאביי מחמרי' באפר יותר מבעפר דבנתינת מים מיחייב. ואולי הרב אלפסי ז"ל סמך על מה שאמרו בפרק מי שהחשיך דתנן התם ונותנין מים למורסן ואמרי' עלה מאן תנא ר' יוסי בר' יהודה היא דאמר אינו חייב עד שיגבל, ופרכי' דילמא לא היא עד כאן לא אמר ר' יוסי בר' יהודה אלא בקמח דבר גבול אבל מורסן דלאו בר גבול הוא אפילו ר' יוסי בר' יהודה מודה הא תניא בהדיא דאין נותנין מים למורסן דברי [ר'] ר' יוסי בר' יהודה אומר נותנין מים למורסן ות"ר אין גובלין את הקלי ויש אומרי' גובלין, מאן יש אומ' אמר רב חסדא ר' יוסי בר' יהודה היא וה"מ (הוא) דקא משני היכי משני אמר רב חסדא על יד על יד, ואפסיקא הילכתא כר' יוסי בר' יהודה שגובלין את הקלי על יד על יד משום דלאו בר גבול הוא ואפר נמי להא דמיא.
<h2>דף לג.</h2>
ת"ר אין סומכין הקדרה בבקעת וכן הדלת לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה ור' שמעון מתיר. והלכתא כת"ק דקיימ' לן כר' יהודה בי"ט. ואע"ג דבפרק כל הכלים מוקמינן למתניתי' כב"ש דאמרי אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב לרשות הרבים, התם הק"א. דאפי' מאן דלית ליה מוקצה לא אצטריכינן לאוקומה לב"ש אלא טעמא דמלתא משום מוקצה לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה.
אמר ליה רבא לשמעיה טווי לי בר אווזא לשדי מעיה לשונרא ואוקימנא אפילו לר' יהודה דכיון דמסרח מאתמל דעתיה עלויה.
<h2>דף לג:</h2>
ת"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה צבורין ר' שמעון מתיר לעשות ציבורין במאי קא מפלגי מר סבר מחזי כמאן דמכניף למחר ומר סבר קדרתו מוכחת עליה והלכתא כת"ק. אבל במגבב מן החצר לית הלכת' כוותיה אלא כחכמים דמתני' דאמרי מגבב משלפניו ומדליק. ופר"ש ז"ל דתרי חומרי מחמרי רבנן שאף להדליק אסור אלא משלפניו ולחצות בו אפילו משלפניו אסור.
ואין מלבנין את הרעפים אוקי' ברעפים חדשים עסיקי' מפני שצריך לבדקן ואמרי לה מפני שצריך לחסמן.
<h2>דף לד.</h2>
תנן התם דרסה וטרפה בכותל או שרצצתה בהמה ומפרכס' או שהתה מעת לעת שחטה כשרה ר' אליעזר בן אנטיגנוס אומר אפילו שהתה מעת לעת צריכה בדיקה. בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשחטה ביום טוב מי מחזקי' ריעותא או לא. ולא אפשיטא ולחומרא עבדינן. והוא הדין לספק דרוסה ולב אווזא דנפיק מבי קניא כי ממסמס קועיה דמא דכיון דצריכי בדקה לא שחטי' להו ביום טוב אבל היכא דלא חזינן בה ריעותא שחטי' לה ובדקי' לה בריאה דסמכי' ארובא. והרב ר' משה פסק דלא מחזקי' ריעותא. ויש סמך לדבריו מדאמ' ריש לקיש הכא בקדרה חדשה עסיקינן ומשום לבון רעפים נגעו בה, אלמא טעמא דמילתא מפני שצריך לחסמן, והא דתניא אין אופין בפורני חדשה שמא תפחת שאני פורני חדשה דשכיח בה ריעותא. והיינו דלא פשטא ר' זירא מהאי דפורני. ומסתבר דאסור דהא ר' זירא סבירא ליה מפני שצריך לבדקן ואי משום דריש לקיש דילמא סביר' ליה כתרי טעמי מפני שצריך לחסמן ולבדקן.
ת"ר אחד המביא את האור ואחד המביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד מביא את המים ואחד נותן לתוכה תבלין כולן חייבין. והא תניא אחרון חייב וכולן פטורין לא קשיא הא דאתא אור מעקרא הא דאתא אור לבסוף בשלמא כולהו קא עביד מעביד אלא שופת הקדרה מאי קא עביד אמר ריש לקיש הכא בקדרה חדשה עסיקי' ומשום לבון רעפים נגעו בה.
<h2>דף לד:</h2>
מתני'. ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני נוטל למחר וחכמי' אומרי' עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן. והלכתא כר' אליעזר דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה.
<h2>דף לה:</h2>
משילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת ומכסין את הפירות מפני הדלף וכן כדי יין וכן כדי שמן ונותנין כלי תחת הדלף בשבת. גמרא. משילין פירות דרך ארובה ביום טוב עד כמה אמר ר' זירא אמר רב אסי יליף להו מהדדי הלכתא כוותיה. התם תנן אבל לא את האוצר מאי אבל לא את האוצר אמר שמואל שלא יגמור את האוצר דילמא אתי לאשוויי גומות הכא מאי, התם הוא דשבת חמור הוא דאסור אבל יום טוב דקיל מותר או דילמא מה התם דאיכא בטול בית המדרש [הכא] לא כל שכן. הכא תנן משילין פירות דרך ארובה ביום טוב. (דרך ארובה ביום טוב) דאמר רב נחמן לא שנו אלא באותו הגג אבל מגג לגג לא ואפילו בשגגותיהן שוין התם מאי הכא תניא לא ישלשלם בחבל דרך חלונות התם מאי ביום [טוב] דקיל הוא דאסור אבל שבת דחמירי שפיר דמי או דילמא מה הכא דאיכא הפסד פירות אמרת לא התם דליכא הפסד פירות לא כל שכן. ולא אפשטא ולחומרא עבדינן. ואע"ג דר' אסי יליף להו מהדדי ה"מ לגבי ד' וה' קופות דמ(ד)לא יהיב קיצותא במשנתי' אלא סמך על אותה ששנינו גבי מפנין אבל במלי אחרנייתא לא ילפי' מהדדי.
<h2>דף לו:</h2>
תנא אם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע. דוקא שופך בקרקע אבל אינו שופך בתוך כלי אחר דתניא בפרק כל כתבי נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיו ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרוף שמא יביאם דרך רשות הרבים. וביום טוב שמותר להביא דרך רשות הרבים מותר.
<h2>דף לז.</h2>
מתניתין. הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. המוסר בהמתו לבנו או לרועה הרי הוא כרגליו. אוקימנא בשני רועים אבל מסרה לרועה אחד הרי הוא כרגלי הרועה ואפי' לא מסרה לו אלא ביום טוב. ופי' שני רועים כגון שני רועים בעיר אבל כשאין בעיר אלא רועה הרי הוא כרגלי הרועה וכן פר"ש ז"ל. אבל הרב אלפסי ז"ל פירש מסרה לרועה אחד ומסרה לשני רועים והק"א אם מערב יום טוב דבר מבהמתו לשני רועים ומסרה לאחד מהם ביום טוב הרי הוא כרגלי הבעלים אבל אם לא דבר מבהמתו אלא עם רועה אחד אע"פ שלא מסרה לו אלא ביום טוב הרי היא כרגלי הרועה.
מתני'. וכן האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה הרי היא כרגלי שתיהן כי סליק ר' אבא אשכחיה לר' אבין ולר' חנינא בר פפי ולר' זירא דיתבי וקא אמרי וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה אמר להו ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין בעשרת קבין של חברו יאכל הלה וחדי, פי' דעתו של ר' אבא היה דממון חברו לא בטיל. אחיכו על זה מפני שלא ירדו לסוף דעתו דמי דמי, חטין בחטין מין במינו הוא ולא בטיל אבל מים ומלח לגבי עיסה מין שאינו הוא. הדור אחיכו עליה דאפילו חטין בחטין נהי דלר' יהודה לא בטיל לרבנן בטיל ואע"ג דאחיכו עליה הא קלסא רב ספרא לר' אבא דכיון דכי לא חסריה וממון חברו הוא לא בטיל ואקשי ליה אביי לרב ספרא ופריק ואביי אפיק לטעמיה דמתני' גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות. רבא אמר תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל רב אשי אמר משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטל.
<h2>דף לז:</h2>
אתמר שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות רב אמר חבית מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר אפילו חבית אסורה דאין ברירה. ורב סבירא ליה דיש ברירה אפילו הכי בהמה אסורה דקא ינקי תחומין מהדדי אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לאסור מוקצה לא חששו לאסור תחומין חששו. פי' הדבר ידוע שכל אחד מן השותפין כיון שבדעתו להוליך חלקו חוץ לתחום חברו מקצה דעתו מחלק חברו ואפילו הכי אם נמלך ביום טוב לאכול הבהמה בכאן מותר ואע"פ שחלק חברו מעורב עם חלק חברו מפני היניקה לא חששו לאסור מוקצה שהקצה דעתו מחלק חברו ולאסור תחומין חששו. שתיק רב. מאי הוי עלה ר' אושעיא דאמר יש ברירה ור' יוחנן אמר אין ברירה (והפסיקא) [ואפסיקא] הלכתא כר' אושעיא דאמר יש ברירה בדרבנן והלכך בין חבית בין בהמה מותרת. וליתה לדרב דאמר בהמה אסורה דהא אקשי' עליה רב כהנא ור' אסי ולא פריק. ולדברי הרב אלפסי ז"ל נראה שהלכה כרב דאמר בהמה אסורה ולא מסתברא כוותיה.
<h2>דף לח.</h2>
אמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם פי' ואע"פ שאינו מאותה העיר אם בא אדם אחד לכאן על ידי עירוב ולקח השור מן הפטם קרי הוא כרגלי הלוקח מאי טעמא שור של פטם קלא אית ליה אפילו חוץ לעירו וכיון דלזבוני קאי כאלו הפטם הקנה שביתת שורו ללוקח מערב יום טוב דמי. שור של רועה הרי הוא כרגלי אותה העיר. פי' מפני שאין דרך הרועה למכור בהמותיו אלא לאנשי עירו ולפיכך אם בא אדם אחד לכאן על ידי עירוב וקנה בהמה מן הרועה אינה כרגלי הלוקח אלא אם כן היה הלוקח מאנשי אותה העיר. דשאני שור של פטם ושל רועה מחבית דאלו שור של פטם ושל רועה כיון דלזבוני קאי הרי הוא כאלו הקנה הפטם והרועה שורו מערב יום טוב ללוקח ודאמי למאי דאמרי' לעיל המוסר בהמתו לרועה אע"פ שלא מסרה אלא ביום טוב הרי הוא כרגלי הרועה אבל גבי חבית מי איכא למימר שכל אחד הקנה חלקו לחברו מערב יום טוב וכיון דסביר' ליה לשמואל דאין ברירה הרי לכל אחד מן השותפין מחלק חברו וחברו לא הקנה לו חלקו מערב יום טוב והוא הדין והוא התשובה לבהמה לפי מה שפסק הרב אלפסי ז"ל כרב בבהמה. ועוד יש טעם אחר בבהמה והוא יניקת תחומין.
<h2>דף לט.</h2>
הא דתנן בור של יחיד כרגלי היחיד, אוקימנא במכונסין אבל בנובעין תניא בהדיא נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם. ושל עולי בבל כרגלי הממלא. פי' והוא הדין לנהרות המושכין דהא אסיקנא כרגלי כל אדם.
אתמר מלא ונתן לחברו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלא לו ורב ששת אמר כרגלי הממלא במאי קא מיפלגי מר סבר בירא דהפקירה הוא ומר סבר בירא דשותפי הוא. איתיביה רבא לרב נחמן הריני עליך חרם המודר אסור הרי אתה עלי חרם הנודר אסור הריני עליך ואתה עלי שניהם אסורי' בדבר של אותה העיר ומותרין בשל עולי בבל ואלו הן הדברים של עולי בבל הר הבית הלשכות והעזרות ובור שבאמצע הדרך, ואלו הן הדברים של אותה העיר הרחוב ובית הכנסת ובית המרחץ ואי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותר, והא תנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר. ומגופ' דמתני' דנדרים דרחוב ובית הכנסת היינו טעמא דלא אקשי ליה דדלמא מתני' בבית הכנסת דכפרים דכיש בה דין (הלוקח) [חלוקה] דמי דקא אסיקנא בפרק בני העיר שיכולין למכרה שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אפילו למשתי בדמיה שכרא להכי אקשי ממתני' דהשותפין דאפי' בשאין בה דין חלוק' אסרי רבנן ואע"ג דהתם קרי לבית הכנסת אין בה דין חלוקה משום דמתניתי' סתמ' ק"פ בין בבית הכנסת דכפרים (בין בבית הכנסת דכפרים) בין בבית הכנסת דכרכים ומיהו רב נחמן הוה מצי לשנויי ליה ממתני' דהשותפין דמוקמי' ליה התם בדוכתא בשאין בה דין חלוקה אבל בשיש בה דין חלוקה (אבל בשיש בה דין חלוקה) דברי הכל אסור. וזה התירוץ אינו מספיק דהתם בדוכתא למתני' דהשותפין בשאין בה דין חלוקה משום דבית הכנסת הוא דמוקמי' ליה הכי. אלא יש לומר דלהכי לא אקשי ליה ממתני' גופא דדלמא התם כגון דעיל לכולא דודאי קא מתהני ממנאתה דחבריה אבל היכא דלא עיל בכולא מותר דלמנתא דידיה קא עייל להכי אקשי ליה מדתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר אלמא אע"ג דלא אזל בכולה אסור מק"ת אסורין ליכנס ואפילו כניסה בעלמא אסור. ושני לי' דהא דקא תני אסורין ליכנס לחצר בכל החצר הוא דאסור והכא נמי לרחוץ אסור אבל למלאת יש ברירה. והרב ב"ה כתב הדברים בחלוף מה שאמורין בפרק השותפין כמו שכתבתי. ואע"ג דבפרק שור שנגח את הפרה אוקמא רבינא לפלוגתא דר' אליעזר בן יעקב ורבנן ביש ברירה ואין ברירה ואם כן לדבריו מאי שנא בשאין בה דין חלוקה שמותר לר' אליעזר בן יעקב דיש ברירה ואין ברירה ואם כן לדבריו מאי שנא בשאין בה דין חלוקה שמותר לר' אליעזר בן יעקב דיש ברירה וביש בה דין חלוקה דברי הכל אסור לימ' יש ברירה. וכי תימ' ביש בה דין חלוקה לא אמרי' יש ברירה והא בחלקו טלאים כנגד טלאים אמרי' יש ברירה ועוד דקשיא הא דאמרי' הכא לרחוץ הכי נמי הכא במאי עסיקי' למלאת דמר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא אלמא סבירא ליה לרב נחמן יש ברירה וא"ה לרחוץ אסור ממתני' דהשותפין והא טעמייהו דרבנן דאמרי השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר משום דאין ברירה הוא לפום מאי דאסיקנא בפרק שור שנגח ואם כן היכי סליק דעתיה דרב נחמן דלמלאת מותר דיש ברירה אי' למי' הא דאמרי' הכא ל[ר]חוץ הכי נמי דאסור אמסקנא דהתם קאי דביש בה דין חלוקה דברי הכל אסור דכיון שנכנס בכל החצר לא שיך למימר יש ברירה הכא נמי דאסור אמסקנא דהתם קאי דביש בה דין חלוקה דברי הכל אסור דכיון שנכנס בכל החצר לא שיך למימר יש ברירה הכא נמי כיון שהוא רוחץ בכל הבור לא אמרי' יש ברירה אבל למלאת יש ברירה. ומהאי טעמא נמי שני ליה התם בין יש בה דין חלוקה לשאין בה דין חלוקה דבאין בה דין חלוקה הוה ליה חצר דחד מנייהו מדינא דגוד או [א]גוד ולא חשבי' לה כאלו היא של שניהם ומאחר שכל אחד נכנס בכל החצר בין בחלקו בין בחלק חברו לא שיך למימר יש ברירה. ועוד יש לומר דלטעמיה דרבינא דאוקמא לפלוגתייהו דרבנן ור' אליעזר בן יעקב ביש ברירה בין בשיש בה דין חלוקה בין בשאין בה דין חלוקה מחלוקת. והטעם הראשון הוא הנכון בעיני. אסיקנא במגביה מציאה לחברו קא מפלגי רב נחמן אמר קנה חברו בכי האי גונא שנתנה לחברו. ומאי דאמר רב נחמן בפרק שנים אוחזין בטלית לא קנה חברו בשלא באת ליד חברו. וכיון דאסיקנא התם קנה חברו הלכתא כרב נחמן דאמר כרגלי מי שנתמלא לו.
<h2>דף לט:</h2>
אתמר המפקיד פירות אצל חברו רב אמר כרגלי הנפקד ושמואל אמר כרגלי המפקיד. והלכת' כרב באסורי. ומיהו בשור של פטם מודה רב דהרי הוא כרגלי כל אדם דכמי שהקנה מערב יום טוב דמי. וכן בשל רועה הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר. ובשואל נמי מודה רב ושמואל שהוא כרגלי השואל כיון דכל הנאה שלו במקום בעלים הוא. וכן ברועה כיון דשומר שכר הוא במקום בעלים הוא. ודוקא בדקביל עליה נטירותא ומתני' דקא תני ואם עירב הוא פירותיו כמוהו בשיחד לו קרן זוית. ואם זכה לו על ידי אחר כמו שיחד לו קרן זוית דמי. והיינו דתנן מי שזמן אורחין לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זכה להם על ידי אחר. ואי תלא ליה בעיבורא דדשא נמי כמי שיחד לו קרן זוית.
<h2>דף מ.</h2>
רב הונא בר חנילאי תלא בשרא בעבורא דדשא אתא לקמיה דרב הונא אמר ליה אי את תלית זיל שקול ואי אינהו תלוי לא תשקול. ואסיקנא דגבי יום טוב אפילו אינהו תלוי שקול דכרגליו הוא אלא לגבי בשר שנתעלם מן העין קא אמ' ואלו הוה אניש אחרינא דלאו גברא רבא אפילו אינהו תלו שקול אלא שאני רב הונא בר חנילאי דגברא רבא הוה וטריד בשמעתיה והכי קאמר אי את תלית אית לך סימנא בגוויה ולא מסחת דעתך אי אינהו תלו לך אסחת דעתך.
